"יהדות שרירית" הוא ביטוי שטבע מקס נורדאו, מאבות התנועה הציונית, בקונגרס הציוני השני. "עלינו ליצור שוב יהדות שרירית חזקה", קרא לציונים; הגלות ריפתה את גוף היהודים, וכעת הם זקוקים להבראה פיזית שתוביל גם להבראה נפשית, ל"ביטחון בכוחות עצמנו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השלכות הפיצוץ בלבנון: ממשלה מקרטעת וחוסר יציבות מתמשך
– ניסיון חטיפה בשומרון: צעירה אולצה להיכנס לרכב ונמלטה
– מועצת בנימין בפרויקט קיץ ענק לתושבים ומבקרים
מאה ועשרים שנה אחר כך, מדבר גם הקומיקאי היהודי סת' רוגן על "יהודים שריריים", בפודקאסט מחולל סערה זוטא שהקליט לפני כשבועיים עם קומיקאי יהודי נוסף, מארק מארון. הריאיון נערך לרגל יציאת הקומדיה החדשה של רוגן, An American Pickle. במרכזה ניצבת דמות של מהגר יהודי לניו־יורק שנופל למכל חמוצים, משתמר ומתעורר אחרי מאה שנה, למציאות ימינו ולמפגש עם נכדו.
מדובר בקומדיה יהודית מאוד, מתארים השניים, שנשענת על הבדלי הדורות. "אני מגיע ממשפחה של יהודים קשוחים מאוד, עובדי צווארון כחול", מספר רוגן. "חלק גדול מהרעיון לסרט הגיע משם. סיימון ריץ', הכותב, אמר: 'התבוננתי בתמונה ישנה של סבא שלי כשהיה בגילי, ולא יכולתי שלא לחשוב שלוּ היינו מכירים אחד את השני, הוא היה מתעב אותי וכנראה קורע לי את הצורה'. וסבא שלי היה מאוד נחמד כלפיי, אבל יכולת לדעת שהוא חשב שאני רך. אלה היו יהודים קשוחים" (הביטויים הגסים במקור הושמטו מהתרגום, ר"ב).
הדיון בסוגיית הקשיחות מגיע מהר מאוד לישראל. "ישראלים הם קשוחים", אומר רוגן, ומארון מאשר. "לא אכפת להם משטויות מעמד־הביניים היהודיות שלנו", הוא אומר. "לא אכפת להם אפילו אם אנחנו דתיים. כל מה שאכפת להם הוא… 'אתה חושב שמגיעה להם (כנראה הכוונה לערבים, ר"ב) המדינה שלנו, או שאנחנו יכולים להרוג אותם?'"; "כן", צוחק רוגן. "לא הסתדרתי עם ישראלי כבר הרבה זמן". "כן, אני לא חושב שאי־פעם הסתדרתי עם ישראלי", עונה מארון. "במחנות הקיץ שלי", נזכר רוגן, "היו מדריכים ישראלים שרק יצאו מהצבא. הם היו פסיכוטיים והתעללו בנו".
גם בהמשך השיחה חוזר מארון לישראל ושואל: "האם אתה יכול לדמיין את עצמך חי בישראל?"; "לא!" עונה רוגן. השניים שוב מוצאים הבדל בין הדורות. דור הסבים אהד את ישראל, אבל, אומר רוגן, "זו נראית לי מחשבה מיושנת מאוד. אם זה מסיבות דתיות אני לא מסכים, כי אני חושב שדת היא דבר טיפשי. אם זה באמת למען שימור העם היהודי זה לא הגיוני, כי אתה לא מחזיק את כל מה שאתה מנסה לשמר במקום אחד, במיוחד כשהוכח שהמקום הזה די פגיע".
איש לא מאשים את יהודי ארה"ב בחספוס של סביהם, אבל חלקם חשים שרואים בהם נציגי ישראל הלא מוסרית, של אותם "יהודים שריריים", "יוצאי צבא פסיכוטיים"
"אני גם חושב", מוסיף רוגן, "שכיהודי הואבסתי בכמות עצומה של שקרים על ישראל במשך כל חיי". "גם אני, כל חיי", מאשר מארון. רוגן ממשיך: "הם אף פעם לא אומרים לך 'דרך אגב, היו שם אנשים'. הם מציגים את זה כאילו הם פשוט יושבים שם, כאילו הדלת פתוחה'". "זה שלנו כדי לקחת", מוסיף מארון בציניות. "כן… הם שוכחים לכלול את העובדה שדרך אגב, היו שם אנשים".
ישנו היבט משעשע בכך שרוגן, שהיגר מקנדה לארה"ב, מסתייג מכך ש"היו שם אנשים"; אולי כדאי שייזכר בהיסטוריה האמריקנית. על כל פנים הוא ממשיך ומספר שכמבוגר, אף שאיננו דתי, הוא מוצא ערך מסוים ביהדות, כמו למשל בטקסי האבלות. לכן אין לו בעיה עם החינוך היהודי שקיבל, גם אם מבחינתו מדובר באגדות בנוסח "פיית השיניים". "בכנות", הוא חוזר, "ישראל היא הדבר שכשאני מתבונן לאחור ומסתכל עליו, זה כנראה הדבר שהכי הטעו אותי לגביו".
פער מתרחב
רוגן ומארון הם יהודים מצליחים ואינטליגנטיים. שיחתם הומוריסטית בחלקה, אך עדיין מייצגת תחושה אותנטית ומרכזית בקרב היהודים הפרוגרסיבים. לכן חשוב להבין אותה. למרות ביקורתם כלפיה, הפרוגרסיבים הללו מתייחסים ליהדות, בוודאי הקונסרבטיבית או הרפורמית, כעניין נסבל, לפעמים אפילו מועיל. אבל ישראל היא סיפור אחר. פער הדורות ביחס למדינה היהודית חריף הרבה יותר. הדור הקודם, ה"שרירי", ראה בישראל מפעל הצלה מוסרי והכרחי, והיה מ וכן להגן עליו. לדור ה"רך" (מארון מתקרב לגיל 60, רוגן ל־40), יש איתה בעיה.
הישראלים, יש להודות, אכן קצת מחוספסים יותר. הפרוגרסיבים היהודים, שלא כהוריהם למודי האנטישמיות, מתקשים להבין ולהצדיק זאת. מבחינתם מדובר בערכים ובהתנהגות שאפיינו את דור הסבים שלהם. בעיניהם, הישראלים חיים לא רק במקום הלא נכון, אלא גם במאה הלא נכונה. הפער איננו רק 9,000 קילומטר, אלא גם מאה שנה.
גרוע מכך; אתה יהודי בין אם תרצה ובין אם לא, אומר רוגן בפודקאסט. זאת עובדה ש"נמצאת בגנים שלך", אתה לא יכול לברוח ממנה. בדיוק מאותה סיבה הוא וחבריו גם לא יכולים לברוח מזיהויָם עם ישראל. ירצו או לא, הקשר היהודי לישראל משליך עליהם בגלות.
הבעיה היא שמרגע שהשמאל האמריקני הכתים את ישראל מוסרית כמפעל קולוניאליסטי של נישול ורצח עם, גם הם, היהודים הפרוגרסיבים, מוכתמים מוסרית. איש לא מאשים אותם בחספוס של סביהם, אבל הם חשים שרואים בהם, כיהודים, נציגים של ישראל הלא מוסרית, של אותם "יהודים שריריים", "יוצאי צבא פסיכוטיים".
ישראל, אם כן, מהווה עול עבור יהודים כרוגן ומארון, שרואים בעצמם נאורים ומוסריים. הם ממהרים להתנער ממנה, כדי לנסות לאשר את מעמדם המוסרי בקהילה הפוליטית שלהם, שיכולה אולי להשתעשע מגילויי "קשיחות" בקומדיה של יקיצה יהודית בת מאה שנה, אבל מזדעזעת כשהם מגיעים בטרגדיה של מאבקי ההישרדות הישראליים בהווה.
הקושי הזה עומד גם בלב התרומות הנמרצות של יהודי ארה"ב לארגוני השמאל פה, שמבטיחים להם להפוך את ישראל ה"קשוחה" וה"מיושנת" לפרוגרסיבית ועדכנית, בדמותם הרכה.
הסרט והפודקאסט של רוגן מדגימים את היקף הבעיה שיצר השינוי הגדול בערכים של השמאל האמריקני. הסוכנות היהודית, משרדי הקליטה והתפוצות, פרויקט תגלית ושאר מפעלים דומים, לא יפתרו את הבעיה הזו. היא גדולה עליהם באלף מידות, מפני שהיא נובעת משינויים חברתיים ותרבותיים עצומים שהתחוללו בשמאל האמריקני.
הקרע הזה יתאחה רק אם ישראל תפסיק להיות "שרירית", וכתוצאה מכך תפסיק להיות, או כשאחינו הפרוגרסיבים יפנימו את דברי נורדאו מלפני מאה ועשרים שנה, ויוכלו לשוב ולהגן, כמו סביהם וסבותיהם, על הצורך היהודי בשרירים.
