עד לפני שבועיים היה שלמה פילבר אדם בטוח בעצמו. יחסי הציבור שלו היו גרועים אבל אמונתו בצדקת הדרך הייתה עזה. למומו, כפי שהוא נקרא בפי כול, לא היה ספק שבשנתיים שכיהן כמנכ"ל משרד התקשורת הוא קיבל את ההחלטות הנכונות לטובת הציבור. את ההתקפות החוזרות והנשנות עליו פירש כהשתלחות של בעלי עניין הנפגעים מהמדיניות שהנהיג וכניסיון להפיל את נתניהו באמצעות יירוט מקורביו.
פילבר היה בטוח בדרכו עד כדי כך, שהעריך שכלל לא יועמד לדין. בחודשי חקירתו בידי מבקר המדינה והרשות לניירות ערך הוא הצליח להדוף את רוב הטענות נגדו. לכן כשהתיק הונח לעיון בפני פרקליטות המדינה, פילבר האמין שזו כלל לא תורה על פתיחת משפט ושאפילו במקרה הגרוע שמשפט ייפתח – הוא יזוכה.
מנין הביטחון? ראשית, מפני שהוכח כי לא הוא, לא בני משפחתו, לא חבריו ולא מקורביו קיבלו ולו טובת הנאה זעירה. "כולם נסרקו במסרקות ברזל. חוץ מהנחה של 50 שקלים בתיקון טלפון לנהג שלו – שמומו בכלל לא ידע עליה – המשטרה לא מצאה כלום", הסביר לי באותה עת אדם המעורה בפרטי החקירה. המשמעות הייתה שגם אם ההחלטות המקצועיות שקיבל פילבר היו שגויות – טענה שהוא עצמו כופר בה – אזי הוא לא עירב שיקולים זרים, אלא לכל היותר טעה בשיקול הדעת. בחקירות הרבות שעבר הסביר פילבר שצעדיו היו מעוגנים בהחלטות ממשלה ומגובים בהמלצות של ועדות מקצועיות.
בתמצית, ההאשמה נגד פילבר הייתה שקיבל החלטות שהיטיבו עם חברת בזק, שיש לה כידוע מונופול בתחום הטלפוניה הקווית. במקרה אחד ביטל מדיניות קודמת של משרד התקשורת – שהקשתה על בזק – בנוגע למכירת קווי טלפוניה למתחרותיה של בזק ואישר העלאת מחירים, לטובת בזק ולרעת המתחרות. במקרה שני, הוא העדיף שבזק ולא חברות הכבלים יהיו אלה שיפרסו את תשתית הפס הרחב בשביל הדור החמישי של האינטרנט. פילבר טען שבחר בבזק בשני המקרים לאחר שהוכח שהחלופות היו בלתי ניתנות ליישום או פחות טובות. פריסת תשתית הפס הרחב, הסביר, אף משיתה על בזק הוצאות ולכן מקשה עליה לא פחות משהיא מועילה לה. מבקריו טענו – וכך הובילו לחקירות נגדו – שהוא הונחה על ידי שיקולים זרים, כלומר הידידות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבעלי בזק שאול אלוביץ'.
כאמור, עד למעצר לפני שבועיים, הביטחון של מומו בדרכו היה מוחלט והאמון שלו בראש הממשלה היה מלא. פילבר גם נשבע לעצמו שלא יהפוך לעד מדינה. ממסרקות הברזל שעברו עליו ועל משפחתו הוא היה יכול להקיש מה היו החוויות של היועצים האחרים – ארי הרו, גיל שפר, דוד שרן, אף שצריך לומר שתקופות העבודה שלו ושלהם בלשכות נתניהו לא היו חופפות לשלו. גם עליו, גם עליהם וגם על עורכי הדין נאסר לדבר בתקשורת כדי לא לשבש את החקירה. דמם נשפך בראש חוצות ללא יכולת להגן על שמם טוב.
גם אצלו וגם אצלם, גופי החקירה הפכו כל אבן ומצאו לכל היותר זוטי דברים. אין מעטפות, אין צ'קים ואין קופה סודית. רק טענות סיבוביות של רשויות החקירה שעד היום טרם הוכחו. פילבר שיער שהרו כרע תחת לחץ החקירה ולכן הפך לעד מדינה. הוא לא העלה בדעתו ללכת בדרכו. מאמין במה שעשה ונהנה מגיבוי משפחתי מלא, פילבר התכוון להיאבק עד הסוף.
מה אם כך קרה לפני עשרה ימים שגרם לו להתהפך? פילבר טוען כעת שהוא הבין שכאשר קיבל מנתניהו את ההנחיות בנוגע לבזק, התמונה המלאה לא הייתה ידועה לו. מה לא היה ידוע? כנראה עומק החברות של נתניהו עם אלוביץ' והסיקור החיובי ב'וואלה' – אתר החדשות שבבעלות בזק. את החלקים האלה בפאזל נתניהו הסתיר ממנו, לטענתו. "הייתי פיון", נאמר בהודעה שהעבירו מקורביו לתקשורת.
"סיקור חיובי בכלי תקשורת הוא ללא ספק מַתת אסור לפוליטיקאי", מסביר אדם המעורה בהתפתחויות. "לכן עצם זאת שהיה מתת מ'וואלה', גם אם קטן באופן יחסי, שם את נתניהו במצב שאסור היה לו לגעת בבזק. אבל נתניהו קיבל החלטות בנוגע לבזק ונתן למומו הנחיות בנוגע לבזק. מהרגע הזה מומו נכנס לבעיה. כשהראו לו את הראיות ל'דברים האחרים' שקרו בנוגע לבזק, הוא עבר תהליך התפכחות".
מהם אפוא שני צדדיה של עסקת השוחד לכאורה? בשעה שנתניהו הוביל את פילבר לנקוט מדיניות השווה לבזק מאות מיליונים ולמעשה מצילה אותה מקריסה כלכלית, הוא עצמו, או שרה, או יאיר, או ניר חפץ, או אלי קמיר, או השד יודע מי, פעלו לסיקור חיובי לטובת המשפחה באתר החדשות 'וואלה'. אמנם זו תמורה קטנה למתנה ענקית, אבל עדיין עסקה. לכאורה.
נתחיל מהחלק הראשון. פילבר, כאמור, טען לכל אורך הדרך שכל החלטותיו הונחו על ידי שיקול דעת מקצועי. מהעמדה הזו, בגדול, הוא אינו חוזר בו גם לאחר החתימה על הסכם עד המדינה. ואין זה טיעון סרק. שכן המנכ"ל שהחליף את פילבר במשרד התקשורת, מימון שמילה, בחר להמשיך במדיניות זהה לזו של קודמו. כלומר, שיקול הדעת של פילבר לא היה מופרך. גם צחי הנגבי, שמונה לאחר מכן לשר התקשורת וכלל לא חשוד בפרשה, גיבה את המדיניות. כך שפילבר אולי היטיב עם בזק והזיק למתחריה, אבל אין בכך כדי לומר שההחלטות נבעו משיקולים זרים שלו.
אלא שנתניהו כופר בטענה שהיטיב עם בזק בגלל הקשר החברי עם אלוביץ'. בשתי הודעות לציבור כתב השבוע נתניהו ש"כל החלטותיו התקבלו בצורה עניינית והן מבוססות על גורמי המקצוע, ועדות מקצועיות והייעוץ המשפטי". מכאן אפשר להסיק שנתניהו אולי מסובך במצב של ניגוד עניינים, אך הוכחה שפעל ממניעים זרים, דהיינו חברוּת עם אלוביץ', ככל הידוע עדיין לא נמצאה.
ומה באשר לתמורה? אין ספק שהייתה התערבות מלמעלה בתוכן אתר 'וואלה' לטובת משפחת נתניהו. אבל צריך לומר שבשום שלב 'וואלה' לא נראה כמו "ביביתון", אלא לכל היותר היה מאוזן. יתרה מכך, לחץ של פוליטיקאים לסיקור חיובי הוא עניין יומיומי במקומותינו. יועץ תקשורת שלא חתם שיחה עם עיתונאי במשפט האלמותי "ותשימו תמונה טובה שלו", ייחשב לכזה שלא עשה את עבודתו.
והנה עוד סוד גלוי מחדר העריכה. בכל מערכת חדשות יש מסוקרים חיוביים ויש מסוקרים שליליים, יש דמויות שמטפחים ויש אנשים שדוחים, יש שהמו"ל רוצה בטובתם ויש שהעיתונאים חייבים להם, יש שהעורכים דוחפים ויש שמחלקת המודעות מקדמת. ככה העסק עובד, וכן – למרבה הצער – גם תמורת כסף.
איתמר פליישמן, לשעבר עיתונאי ב'ידיעות אחרונות' וב'מקור ראשון' וכיום מופיע בערוץ 20, העיד השבוע בציוץ בטוויטר: "ב־14 בנובמבר 2012 נקראתי להגיע לשיחה במערכת ynet (אתר האינטרנט של קבוצת 'ידיעות אחרונות', א"כ), שבה עבדתי ככתב שטחים. בשיחה ביקש ממני אחד מבכירי המערכת למצוא חומר מכפיש על דני דיין, היום קונסול ישראל בניו־יורק, איש שאני מוקיר. הייתי קצת המום, לא מעצם הטלת המשימה – דבר שיכול לקרות בקבוצת 'ידיעות' – אלא מזה שנבחרתי לבצע. הייתי כתב שטחים ורצו ש'אחסל' מושא סיקור שאני אמור לעמוד איתו בקשרים סבירים. ניסיתי להתחמק בשיחה עצמה, אבל לא סירבתי. הייתה לי ילדה לפרנס, חשבתי קצת עם עצמי והחלטתי פשוט לספר לדני. דיברתי עם דני, והוא היה המום ולא הצליח לחשוב על סיבה לכך שמישהו ב'ידיעות' ינסה לחסל אותו. מאוחר יותר גיליתי שדני לא עשה דבר. ב'ידיעות' החליטו לנקום ברעייתו עינת דיין (סמנכ"ל השיווק של אוניברסיטת אריאל), מכיוון שעצרה את תקציבי הפרסום (לעיתון) מהאוניברסיטה בגלל סיקור מוטה (ב'ידיעות') סביב המאבק להפוך את אריאל לאוניברסיטה… זה סיפור אחד מרבים על רבים שאני, כתב קטן ושולי, נחשפתי אליהם ב'ידיעות אחרונות'".
ב'ידיעות אחרונות' לא טרחו להגיב על הפרסום של פליישמן. עשרות עיתונאים שעבדו בעיתון יודעים לספר על אינטרסים מסחריים שהכווינו את "הסיקור העיתונאי" ב'ידיעות', ועל חיסולי חשבונות כלכליים או פוליטיים עם יריבים. הדברים לא מגיעים בדרך כלל לידיעת הציבור אך מוכרים היטב בענף העיתונות.
אין ספק שהמעורבות של אנשי נתניהו בתכנים ב'וואלה' לא הייתה ראויה, אבל אם הטבה רגולטורית לקבוצה עסקית בתמורה לסיקור חיובי הופכת להיות שוחד, רשויות החוק לא יכולות להסתפק בבזק ו'וואלה'. יש להן הרבה מה לבדוק בכלל כלי התקשורת, ואת הבדיקה אפשר להתחיל מהצעת החוק להשתקת 'ישראל היום' שהורצה בכנסת ב־2014.
העיתון בבעלות שלדון אדלסון (המחזיק גם ב'מקור ראשון') שבר כלכלית את 'ידיעות' (שלא לדבר על שוק הדעות, שהיה נתון בידי מונופול השמאל). חוק 'ישראל היום' נועד להרים מהקרשים את קבוצת 'ידיעות', שנכנסה לסחרור כלכלי. ממש כמו במקרה 'וואלה', התמורה להצלת 'ידיעות' שולמה בזמן אמת ובראש חוצות – סיקור חיובי לחברי הכנסת והשרים שהובילו את החוק, כמו איתן כבל וציפי לבני. מוזר, בלשון המעטה, שרשויות החוק מתמקדות כעת דווקא בקשרים של ביבי ו'וואלה'.
