בנימין נתניהו הוא אבי אבות הרעיון של תקציב דו־שנתי. לפני 11 שנים היה נתניהו ראש הממשלה הראשון בישראל שהעביר תקציב שכזה על רקע אילוץ דומה: ממשלת אולמרט יצאה לגמלאות בלי שהצליחה להעביר במועד את תקציב 2009, והממשלה החדשה נאלצה לחוקק תקציב כפול. לימים הפך האילוץ למדיניות. ממשלות נתניהו השונות העבירו שלוש פעמים תקציב דו־שנתי, ואף הגנו עליו בחירוף נפש בפני בג"ץ. ראש הממשלה ושרי אוצריו המתחלפים דחו את טענת מתנגדי התקציב הכפול, לפיה אסור למדינה מתוקנת לכבול עצמה באזיקים פיסקליים לתקופה כה ארוכה. הם טענו שמדובר במהלך תבוני אשר ייטיב עם כלכלת ישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תושבי רחביה מרגישים מופקרים: "בחסות המשטרה חיינו הפכו לגיהנום"
– השלכות הפיצוץ בלבנון: ממשלה מקרטעת וחוסר יציבות
– מועצת בנימין בפרויקט קיץ ענק לתושבים ומבקרים
תקציב דו־שנתי היה גם אחד היסודות של הסכם הקואליציה 2020 בין הליכוד לכחול לבן. נתניהו התחייב לו בחתימת ידו ימים רבים אחרי פרוץ הקורונה. שום דבר עקרוני לא התחדש בינתיים במרקם היחסים שבין המגפה לכלכלה. אופק הפתרון של האסון הכלכלי כמוהו כאופק החיסון, אי שם באמצע הקיץ הבא. עד אז נגזר על קברניטי המשק לגשש דרכם באפלה, ולערוך מעת לעת את ההתאמות המתבקשות בין אילוצי השעה לספר התקציב. בכל מקרה, כבר לא נותר הרבה מ־2020. גם אם התקציב יעבור בסוף אוגוסט, שני שלישים ממנה כמעט מאחורינו. בעוד פחות משבועיים אחינו המזרחים מתחילים להגיד סליחות.
מדוע נתניהו בכל זאת מתעקש פתאום על תקציב חד־שנתי? מאותה סיבה שבני גנץ מתעקש על תקציב דו־שנתי: הכול אישי. נתניהו חושש שתקציב דו־שנתי ימנע ממנו את האפשרות לפרק את הקואליציה לפני הרוטציה, גנץ מתעקש שלא לספק לנתניהו אפשרות כזאת. לשניהם, מסתבר, פחות אכפת אם כתוצאה מכך לא יהיה בקרוב שום תקציב. לא חד־שנתי, לא דו־שנתי, רק שיטת אחת חלקי שתים־עשרה מתקציב 2019 שבדיעבד מתברר כתקציב תלת־שנתי. הוא עבר בכנסת לפני שנתיים וחצי (מרץ 2018!), כשבני גנץ עדיין כיהן כאיש עסקים פרטי והקורונה הייתה מחלה של עטלפים בלבד. מי שגורר אותנו לבחירות בנובמבר גוזר על ישראל להמשיך להתנהל עוד חצי שנה לפחות תחת תקציב מ־2018, ופוגע קשות בדימוי הכלכלי שלה. כבר השבוע הזהירו בכירים במשק שדירוג האשראי של ישראל נמצא על סף הורדה. עם 881 אלף מחוסרי עבודה הם כנראה לא טועים.
עכשיו תארו לכם שגם הבחירות המתגלגלות עלינו בנובמבר יסתיימו בתיקו. גורמי הימין שדוחקים כעת בנתניהו לפזר את הכנסת אמנם משוכנעים שאחרי הבחירות יהיה אפשר להרכיב ממשלת חלומות ימנית, אבל הם היו משוכנעים בכך גם בשלושת הסבבים הקודמים. גם נתניהו היה די משוכנע. מצבו המשפטי העגום שיבש את יכולת השיפוט הפוליטית שלו. יחסית לאילוציו הוא עשה נפלאות, עובדה שהוא עדיין ראש ממשלה, אבל קרוב לשנתיים לא בדיוק ראש ממשלת ימין אלא ראש ממשלת שיתוק. ידיו קשורות. מאז סוף 2018 ועד לפני כשלושה חודשים הוא עמד בראש ממשלת מעבר, ובממשלתו הנוכחית משתוללים ללא הרף סוסים טרויאניים מתוצרת כחול לבן.
גנץ, אשכנזי, ניסנקורן ושות' מפגינים מנטליות אופוזיציונית בעומק הקואליציה. הם שמו רגל למיזם הריבונות, תמכו בחוק ההמרה הקנטרני של האופוזיציה, ורוחשים אהדה רבה לאנרכיסטים בכיכר פריז. לא חסר הרבה שיגיעו לישיבות הממשלה עם דגלים שחורים ושלטי "מנותקים נמאסתם". לכן אפשר להבין את הצורך הנפשי של נתניהו להתגרש מהם בהקדם, אבל אם נבצר ממנו לפלג אותם ולכונן ממשלת ימין צרה עוד בכנסת הנוכחית, חלילה לו מלפזר אותה. הליכה לקלפי בשיא המגפה והשפל הכלכלי, כשהשנאה בין ימין לשמאל כבר מתפרצת ברחובות, תזכיר את מלחמות היהודים בשלהי בית שני. שני הצדדים הלוחמים כילו אז זה את כוחו של זה במקום להיאבק יחדיו באויב החיצוני, וכך מתנהלים כעת נתניהו וגנץ לנוכח פני הקורונה.
"אף אחד לא רוצה בחירות", אמר השבוע ראש הממשלה בישיבת סיעת הליכוד. כל יום שמקרב אותנו ל־25 באוגוסט בלי תקציב ובלי ממשלה חלופית, מגביר את החשד שהוא עצמו רוצה.
