מארגני הפגנות בלפור יציינו בשבוע הבא חודש לתחילת המחאות ההמוניות מול בית ראש הממשלה בירושלים, שכזכור התחילו ב־14 ביולי, "יום הבסטיליה". דומה שההפגנות אינן דועכות. במידה מסוימת הן אף מתעצמות, לפחות מספרית, ונדמה שהגיע הזמן להגביה עוף ולהביט עליהן מעבר לכותרת שבלי ספק נסוכה מעל כולן – "רק לא ביבי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דינה זילבר מציגה: מורשת הקרב של מערכת המשפט
– תושבי רחביה מרגישים מופקרים: "בחסות המשטרה חיינו הפכו לגיהנום"
– השלכות הפיצוץ בלבנון: ממשלה מקרטעת וחוסר יציבות
הייתי שם. אלה הפגנות שמאל מלא־מלא, למרות ניסיונות כושלים למדי של המארגנים הרבים והמבוזרים לטעון אחרת. זו נקודת מוצא שמחייבת כל הזמנה לדיון. השמאל הישראלי אמנם מתמקד כל כולו בנתניהו – אפשר להבין זאת אחרי 11 שנות שלטון רצופות של שנוא נפשו – אבל יש כמה וכמה גורמים אחרים שאינם קשורים בשום צורה לזהותו של ראש הממשלה; מנועי מרמור, כאב ואפילו ייאוש של חלקים בשמאל. זה יהיה ניתוח מעט מכליל, אבל נדמה לי שבמקרה הזה הכללה תהיה נכונה.
ראשית, תחושת המצור האווירי עקב משבר הקורונה. כמובן, גם ימנים טסים לחו"ל, אבל בשביל אנשי שמאל רבים נתב"ג היה שביל בריחה זמין שאִפשר להם בתוך כמה שעות להרגיש שוב קוסמופוליטים, חלק מאירופה הליברלית והלא־מיוזעת. קווי טיסות החֶסֶך ליעדים כמו ברלין ואמסטרדם העניקו ללא מעט אנשים בבועה התל־אביבית תחושה שהם לא לבד, שחו"ל זה באמת פה ממש ממול. סגירת השמיים למשך תקופה ארוכה כל כך שסופה אינה נראה באופק כולא אותם פיזית ונפשית במזרח התיכון. הם לא אוהבים את זה. אגב, תמונת המראה של האנשים הללו הם חסידי ברסלב שמתחילים להסתנן לאוקראינה כדי להגיע לקבר רבי נחמן מברסלב לקראת ראש השנה – בעיה שדורשת טיפול בפני עצמה.
שנית, ביטולו בפועל של עולם התרבות והאמנות. התחומים האלו נפגעו באופן אנוש מאז החל הנגיף להשתולל בעולם, ורוב העוסקים בהם שייכים לשמאל. גם בימים כתיקונם המשכורות בתחומים האלו נמוכות למדי, מלבד אצל מעטים בצמרת, והתעסוקה במשורה. העובדה שכבר כמה חודשים טובים אין הופעות, ועולם התרבות כולו מושבת כמעט, משפיעה הרבה יותר על השמאל מעל הימין – וגם זה בא לידי ביטוי בבלפור. לא סתם ההפגנות האלו מלאות במיצגים ובמיצבים (ברמות שונות של חיבור למציאות), פשוט כי אין כיום למבצעיהם שום מקום אחר להציג את מרכולתם.
שתי תופעות נוספות אינן ניכרות אולי כאן ועכשיו, אך מרחפות כצל מעל יכולתו של השמאל לתפוס אי פעם את השלטון במדינת ישראל, ומוסיפים תסכול אינטלקטואלי והגותי למצב. האחד הוא קריסת הערים בעקבות משבר הקורונה. בתחילת המשבר בארה"ב, פרסם חוקר הפיתוח העירוני ואחד מנביאי הזעם של האורבניות בארה"ב, פרופ' ג'ואל קוטקין, במגזין היהודי המקוון "טאבלט" מאמר פסימי בנוגע ליכולתן של הערים הגדולות לשמור על הדומיננטיות שלהן. לדבריו, בעיר הגדולה נגיפים כמו הקורונה יכולים להתרבות ולהתעצם באופן מיטבי, עקב הצפיפות, חוסר הריחוק החברתי וכינוסם של אנשים מאזורים שונים בעולם. בפרברים, לעומת זאת, לנגיף קשה הרבה יותר להתפרץ, מהסיבות ההפוכות.
בישראל אנחנו עוד לא שם, אבל גם אצלנו לא חסרות כתבות על משפחות שהחליטו לעבור למקומות צפופים פחות, בעיקר מסיבות כלכליות. הערים הן ממנועי הליברליות המובהקים ביותר, ורואים זאת בתוצאות בחירות בכל רחבי העולם, גם בישראל. זה לא אומר שמשפחה מתל־אביב שתעבור לבאר־יעקב מיד תצביע ימינה במקום מרצ, אבל תהליכי עומק חברתיים ופוליטיים המתבססים על עזיבת הערים עשויים לדחוק עוד יותר את האפשרות להחליף שלטון בישראל. זה לא מוסיף חדווה בשמאל.
התופעה האחרונה היא קריסת האוניברסיטאות. יש לא מעט הוגים הטוענים כי 2020 תירשם כשנה האחרונה של קיומו של מוסד האוניברסיטה כפי שהכרנו אותו מאז האקדמיה היוונית במאה הרביעית לפני הספירה, או מאז נוסדה האוניברסיטה המודרנית הראשונה בגרמניה בסוף המאה ה־17. גם במקרה הזה ארה"ב ואירופה הן דוגמאות טובות יותר מישראל הקטנה, שאין בה חיים סטודנטיאליים אמיתיים. ובכל זאת, אין ספק שהאוניברסיטאות הן כר פורה ליצירת דור פרוגרסיבי־ליברלי, לא בהכרח בגלל הלימודים אלא בעקבות הפעילות החברתית והפוליטית בתחומיהן. סטודנטים מפסיקים להגיע לקמפוס ולומדים בבתיהם באמצעות זום, וכך קטן דרמטית החיכוך הפוליטי של הדור הבא עם תנועות, מגמות ודרכי מחשבה המתבטאות בקמפוסים, שמזוהות ברוב הפעמים עם השמאל יותר מעם הימין.
כמובן, יש גם ימנים שמתגעגעים לנתב"ג, ויש אנשי תרבות שמאמינים בארץ ישראל השלמה, מקצת מתושבי תל־אביב מצביעים לליכוד, ובסטודנטים אחדים לוהבת אמונה לאומית יוקדת. ובכל זאת, חודש אחרי התפרצותן של הפגנות בלפור אולי משעשע להביט לעברם ולומר "חייזרים", אבל צריך להבין לעומק מה קורה שם. גם כדי לדעת כיצד להתמודד עם תופעה שלא עומדת לחלוף, כנראה, וחשוב לא פחות – ואולי אפילו יותר – לנסות לפתוח בשיח מכיל, מבין ואמפתי מול המוחים.
יש הרבה דברים מעצבנים בהפגנות האלו, והאינסטינקט הימני הוא לנפנף אותן: הן לא חשובות; הן מכוונות להדחת ראש הממשלה מהימין. זו האמת, אבל לא כל האמת. כמי ששייכים למחנה שנמצא בשלטון, וברוך השם לא נראה שהוא עומד לאבד אותו בקרוב, עלינו להבין את התמונה המלאה ולהתחיל בתהליך של ריפוי בחברה הישראלית. וכדי לרפא, צריך קודם כול לאבחן את מה שכואב.
