יש כתבות שהופכות את הבטן, גורמות לצופה להביט בתדהמה על המסך ולשאול: הייתכן? הוא באמת אמר את זה עכשיו? כזה היה הראיון שנערך באולפן שישי עם יונה אברושמי, רוצחו של פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוויג. אברושמי חזר בו בפני יגאל מוסקו מהבעת החרטה על הרצח, ואף שלח איומים מרומזים לעבר המפגינים מול מעון ראש הממשלה, "יש היום בחורים צעירים שילכו לבלפור, הם כבר יודעים מה לעשות".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עתירה: מחצבה לא חוקית פועלת באין מפריע בכפר פג'אר
– למרות הקורונה: עשרות אלפי מוסלמים הורשו להתפלל בהר
– כיצד יראו חגי תשרי בצל הקורונה?
האם זו הייתה כתבה ראויה לשידור? האם לגיטימי לתת מיקרופון לרוצח שקורא לצעירים לפעול באופן זהה למעשיו? בעיני התשובה מורכבת, בוודאי שיש הצדקה עיתונאית לראיון והחזרה לרצח הנורא ההוא יכולה להוביל לחשבון נפש ציבורי. אבל כשהרוחות ברחובות בחוץ מתלהטות אי אפשר להימלט מכך שלשידור עלולות להיות השלכות כבדות משקל במידה וחלילה אכן יבוצע פה רצח פוליטי.
גם אם נשים בצד את הכתבה השנויה המחלוקת, אסור לשכוח שהתקשורת היא חלק מהמשוואה בכל הנוגע לאלימות פוליטית. כשהיא נותנת שוב ושוב במה לקיצוניים – היא מחזקת את מקומם בחברה. כשהיא מתעקשת לכנות כל ויכוח בממשלה כ"עימות", היא מאמצת שפה כוחנית. וכשהיא מצטטת כל אמירה מכוערת של יאיר נתניהו – היא מאדירה את דמותו. ולא רק התוכן שהיא מהדהדת משפיע. בכל רגע שדמויות מתונות יותר נעלמות מן המרקע – זו בחירה מובהקת בקצה, בשיסוי, בשנאה. כי את מה שנתניהו מבין, גם קברניטי החדשות יודעים היטב: השנאה מוכרת. לכן, כשהתקשורת מהדהדת שהרצח הבא קרוב, זו לא רק נורת אזהרה חיונית – זו גם במה מכובדת לקולות שצריכים להידחק אל מחוץ למחנה.
הכתבה על אמיל גרינצוויג מעידה היטב שהשנאה לא התחילה עם כהונת נתניהו. היא הייתה פה קודם, זרועה בנו עמוק. כשאברושמי נדרש להשיב האם הוא שונא את אותם מפגינים שנאת מוות גם היום, הוא משיב: "הם שונאים אותי. למה שלא אשנא אותם? למה? הם אנשים רעים. שונאי ישראל".
כשאדם חש שנוא ובזוי, אז הוא יורה שנאה. בשבילו הם אנשים רעים. לא יריבים פוליטיים, אלא "שונאי ישראל". האיבה זורמת אל השטח מלמעלה ומשפיעה על מי שגם כך מרגיש אחר ודחוי. אדם כזה יבחר לתעל את הניכור לאלימות. מוסקו הגדיר זאת כ"הזדמנות נדירה להציץ לראשו של איש שוליים, שהפך לרוצח". אינני חוקרת של רצח על רקע פוליטי, אבל לא צריך להיות מומחה כדי להבין שרצח על ידי איש שוליים, נובע בין היתר מתוך צורך לחוש שייכות לרעיון גדול, להיקשר באדם גדול.
במקום להבין לעומק את הסיפור שמניע רוצחים כאלו, ומתוך כך לעקר זאת מהשורש, אנחנו עסוקים בתחרות מחנאית: האם אלימות קיימת בשני הצדדים, האם יש סימטריה או אין. קולות רבים בשמאל באמת משוכנעים שאין דבר כזה אצלם, כאילו שמדובר בזן אחר לגמרי של בני אנוש. כפי שאמר אמנון אברמוביץ' באולפן שישי: "לא כל הימנים אקדחים, אבל כל האקדחים הם ימנים", נבצר מבינתי מהיכן מגיע הביטחון המלא של אנשי שמאל הדבקים בתזה הזו. ועוד יותר אינני מבינה מדוע קיים ציפוף שורות בתוך מחנות פוליטיים. אדם שנוהג באלימות, הוא עבריין, נקודה. למה בגלל שהוא שותף לאיזה מחנה מדומיין יש לאנשים צורך להגן עליו?
ובכל זאת, לאלו המשוכנעים שאלימות פורחת רק בערוגות הימין, שווה להקשיב לאחד המרואיינים בכתבה, עופר אבני, חברו של אמיל להפגנות שאומר במפורש: "היו אנשים מקרבנו שחשבו שצריך לעשות פעולת נגד מיידית. היה אפילו מישהו שנעלו אותו בחדר, שלא יצא. הוא רוצה לבצע נקמה במטה של כהנא. נקמה כאן ועכשיו".
התקשורת היא לא האחראית הבלעדית על השיח האלים שהשתלט עלינו ממש כמו שלנתניהו אין אחריות מלאה על כך למרות שהוא משסה ומשניא אותנו האחד על השני. כל אחד תורם את חלקו לערמת העצים וכך או אחרת, השטח בוער. אולי במקום להתחרות במדד האלימות, כדאי שנשים לב עד כמה קל להיגרר למעגל דמים, כי לרצח שגורר נקמה, קוראים מלחמת אחים.
***
בסוף השבוע האחרון קיבלנו מופת של שבטיות, כשהסיפור שפתח את המהדורות היה העלמותם ומציאתם של שני ילדים מכפר סילבר. לעומתם, ילדה אחרת שכמעט ונעדרה מהמרקע היא בת 4 מסילוואן שנפגעה על פי החשד מירי תועה, ומותה נקבע בבית החולים. בכאן 11 ובחדשות 13 לפחות ראו לנכון להקציב לכך דקות של חסד בשולי החדשות. ב-n12 היא אפילו לא זכתה לאזכור.
עוד אירוע בעל חשיבות עצומה לעם היהודי הוא פטירתו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חתן פרס ישראל ומבאר התלמוד. אבל היחידים שראו לנכון לציין זאת היו עורכי "בשישי עם איילה חסון", שגם הם הסתפקו בהספד לקוני של הנשיא ריבלין. יותר משתוכן המהדורה מספר משהו על שיקולי העורכים, רצף הידיעות שנפלו על רצפת העריכה, מעידות עד כמה עדין מובהקת ההגמוניה בקרב הערוצים המובילים.
