מחאת הדגלים השחורים בבלפור היא מעין מבחן רורשך פוליטי. מחאה כלכלית מוצדקת של הרוב הדומם, מפגן כוח של ישראל הראשונה, ניסיון השתלטות חייזרי על בית ראש הממשלה – מה שתראו בה יקבע יסווג אתכם בקלות לקבוצה פוליטית כזו או אחרת. נדמה שלא עובר יום מבלי שנהיה עדים לחמש דרכים שונות לתיאור אותם אנשים, שמחזיקים את אותם השלטים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הכלכלה קורסת, והקבריטים טומנים את הראש בחול
– למרות הקורונה: עשרות אלפי מוסלמים הורשו להתפלל בהר
– השלכות הפיצוץ בלבנון: ממשלה מקרטעת וחוסר יציבות
הסיבה, בראש ובראשונה, היא פוליטית, כמובן. נוח לתומכי נתניהו לצייר את ההפגנות כאירוע אחד גדול של תנועת רק-לא-ביבי, ניסיון חסר לגיטימציה להפוך את תוצאותיהן של בחירות דמוקרטיות כשרות. באותה מידה, נוח לשמאל לראות את האירוע כמחאה כלכלית-תרבותית בלבד, ולהעלים עין משלטים הקוראים להחלת קומוניזם, יציאה מהשטחים, צדק לבני מיעוטים ועוד. כל זה אינו מפתיע, כמובן. כך מתנהלת פוליטיקה מימי קדם.
מפתיעה קצת יותר היא האחדות שמשתקפת בהפגנות האלה. למרות המסרים השונים – הסותרים לעיתים – של המפגינים, הם ממשיכים להתנהל פחות או יותר כיחידה אחת. למרות מעט פטפטת בנושא בטורי דעות וברשתות החברתיות, עוד לא ראינו משבר שמתפתח בין הקבוצות השונות של צעירים ששרים, רוקדים, צועקים, מתערטלים או מניפים שלטים וחפצים אחרים מול הבית בבלפור. וגר קומוניסט עם אנרכיסט, ושלום-עכשיוניק עם מוזיקאי מובטל ירבץ.
יש שיראו בעובדה הזו הוכחה לכך שבסופו של יום, הסיפור של ההפגנות האלה הוא בנימין נתניהו ותו לא. הוא-הוא הגורם היחיד שמשגע את כולם. אחרים יראו פה המשך ישיר של תנועות השמאל החדש בניכר, שתאוריית ההצטלבויות – שגורסת שכל המאבקים החברתיים מחוברים – היא העומדת לנגד עיניהם ואכן יש ממד של אמת בזווית הזו, אולם היא חלקית בלבד.
המכנה המשותף של המפגינים על גיליהם ודעותיהם הוא הצורך הנואש בקהילה.
לא במקרה המחאה הזו פרצה בכוח כה רב מייד אחרי חודשים ספורים של הסתגרות מלאה בבתים. לא במקרה, מה שאנחנו רואים שם הוא פחות מחאה פוליטית חדה ויותר מסיבה אחת גדולה ומבוזרת. המגיעים להפגנה מוזמנים לשיר, לרקוד, לדבר, לצעוק, ובעיקר להתחבר לאחרים – שדומים להם באופן כזה או אחר, אך צמאים כמוהם לתחושת שייכות. בעולם חילוני בו בית הכנסת נזנח, בעולם פוסט-מודרני בו המתנ"ס הקהילתי – אם הוא עדיין קיים – עומד ריק, אנשים מחפשים בדחיפות את המבנה והיציבות שמציעה קהילה אמיתית.
בספרו The Fractured Republic על הנוסטלגיה המציפה את הפוליטיקה האמריקנית, בחן האינטלקטואל הישראלי-אמריקני יובל לוין נושא זה בדיוק. הרפובליקנים התגעגעו לתקופת כהונתו של רונלד רייגן בשנות השמונים, בה הייתה חזרה לערכים, לדת ולמסורת שהעניקה תחושת משמעות לחייהם, בעוד הדמוקרטים רצו לחזור לשנות הארבעים והחמישים, בהן התחושה הייתה של קידמה ושל התלכדות חברתית מתוך רצון לכבוש מטרות סוציאליות משותפות. הדבר שאיחד בין הצדדים היה, כאמור, הרצון לחזור לתקופה בה אחרים חלקו איתם ערכים משותפים, כשהתחושה הייתה שהמשפחה שלך, השכנים שלך ואתה – הייתם שותפים כולכם לאותו חזון.
משבר הקהילתיות שמתאר לוין בספרו – שקשור בין היתר לחילון, אך גם להימנעות מנישואים וסיבות אחרות – מייצר פוליטיקה של כעס ושל אכזבה, ומפנה את עיניהם של הצמאים לכך לממשלה – המוסד היחיד שלא משנה מה יקרה, נמשיך כולנו להשתייך אליו.
מחאת הבודדים
הבעיה, כמובן, היא שהממשלה היא תחליף גרוע במיוחד לקהילה. קודם כל, בלתי אפשרי לבחור במנהיג שיגרום לכל אזרח להרגיש שייך לממשלתו. דוגמה טובה לכך הייתה הבחירה בברק אובמה – שמשנתו גרסה במפורש שאמריקה היא "קהילה אחת גדולה" – לנשיאות ארה"ב ב-2008 ו-2012. בין 2009 ל-2017, הדמוקרטים אכן חשו הקלה מסוימת, שייכות לדבר גדול יותר מהאני הפרטי. אולם חציו השני של ארה"ב חש מנודה מתמיד, והכעס שהצטבר במשך שמונה שנות כהונת אובמה הביא להיבחרותו של דונלד טראמפ – ולמצב הפוך לגמרי בחברה האמריקנית.
אך גם במדינה קטנה כמו ישראל, אין אדם שיכול לצפות מהממשלה לשקף את ערכיו במדויק, מנבחרי הציבור לקבוע לו נורמות התנהגותיות או לעזור לו בעת צרה. אי אפשר "להתחבר" למדינה שלמה. הרב, האימאם או כל מנהיג רוחני אחר לא יכול להיות האדם שינהיג את כולם.
אולם, בהיעדר תחליף, זה בדיוק מה שקורה. וכך, עשרות אלפים צועדים ברחובות ירושלים תחת דגלים שונים ומתוך כוונות שונות, מבלי שזה מפריע להם. כי כאן, בהפגנה הזו, הם סוף סוף מרגישים שייכים. כל צעקה נגד נתניהו, כל שלט וכל זרנוק מים כואב רק מלכדים עוד יותר את הנוכחים. כמו במחאה החברתית של 2011, ברחובותיה של ישראל מתגבשת קהילה חדשה. הערכים שלה לא ברורים, חבריה מגיעים מרקעים שונים ועם כוונות שונות, אבל הם צועדים, זועקים ודורשים צדק – ביחד.
הדתה? לא בבלפור
ייתכן שהתאוריה הזו מסבירה גם את היעדרותה המוחלטת של הציונות הדתית מההפגנה. מי שמשייך את עצמו לדת מאורגנת כבר מרוויח ממד מסוים של קהילתיות, שכן הוא חולק ערכים והשקפה (כללית, לפחות) עם כל מי שמזדהה עם אותה הדת. אולם הציבור הדתי לאומי על אירועיו, תפילותיו וקבוצות הווטסאפ שלו, מבליט במיוחד את אלמנט הקהילתיות והלכידות – לפעמים, אולי, קצת יותר מדי.
אדם הרוצה לעמוד ליד אלה הדומים לו ולדקלם מסרים זהים, הולך לבית הכנסת, מי שרק רוצה לפגוש חברים ולאכול קצת, מחכה לקידוש, מי שרוצה שירה וריקודים מחכה להזמנה הקרובה לחתונה, בר מצווה או ברית.
אין קשר לישראל הראשונה או ישראל השנייה. בפעם האחרונה שבדקתי, הוריהם של ברק כהן ואחינועם ניני לא באו לכאן מגרמניה, ו"נתניהו" הוא לא שם משפחה מעוברת מתוניסאית. אם תרצו חלוקה סוציולוגית שתסביר יותר טוב מי מתעניין יותר ומי פחות בהפגנות בבלפור – משני הצדדים – אני מציע שתתחילו לספור כיפות.
