המאבק הבריאותי והכלכלי בנזקי הקורונה, והמאבק הפוליטי בעד ונגד בנימין נתניהו, שואבים אליהם כיום את מלוא תשומת הלב הציבורית. כך חומקים כמה תהליכים חשובים מתחת לרדאר הציבורי. אחד מהם קשור לעתידה הפוליטי של הציונות הדתית. ח"כ מתן כהנא (ימינה) מתבלט בחודשים האחרונים כמי שמבקש להחזיר את עטרת המפד"ל ליושנה. אחרי שנות דור שצעירי הציונות הדתית התחנכו לבוז לעסקנים האפורים ההם, שמתמקדים בצורכי המגזר ובסוגיות דת ומדינה, ולא בסוגיות המדיניות־ביטחוניות המרכזיות, כהנא מבקש לחזור דווקא לסוגיות המגזריות. דווקא הוא, שעברו הקרבי עולה על זה של רוב עסקני הציונות הדתית לדורותיה למעט אפי איתם, מצהיר בחודשים האחרונים בגלוי שמטרתו בחיים הפוליטיים היא לסייע למוסדות הציונות הדתית, ולייצג השקפה ציונית־דתית ממלכתית בסוגיות דת ומדינה. יוסף בורג וזבולון המר ז"ל לא היו מנסחים זאת אחרת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שמות בינלאומיים לילדים נפוצים היום מאי פעם
– מהפך: נציגת אוניברסיטת אריאל צורפה לוות"ת
– בכירים בליכוד על הריצה של נתניהו לבחירות: "אובדי עצות"
הסיבה לכך ברורה. במשך שנות דור הצהירו בני הציונות הדתית שפניהם להחליף את ההגמוניה במדינה, והובילו את מפעל ההתיישבות ביש"ע ששינה את פני המדינה אבל גם שם את הציונות הדתית עצמה על מפת ההנהגה הלאומית. אך כעת ניכרים נזקי התהליך הזה.
ראשית, הוא פורר את הציונות הדתית לימין קשה, ימין רך ומרכז־שמאל, שכבר אינם יכולים למצוא את עצמם במפלגה אחת. שנית, הוא פורר את היכולת להציג עמדה ממלכתית בתחומי דת ומדינה, שתהיה חלופה לעמדה החרדית ותוביל את השיח בתחום הזה. ושלישית – אי אפשר להתכחש לכך שבציונות הדתית מתקיימת כל הזמן שניוּת בנוגע לזהות המגזרית: מצד אחד, רוצים כל הזמן להדגיש את היסוד הכלל־לאומי, ומצד שני יש גאוות יחידה מגזרית, ותחושה שהדרך הרעיונית וההון האנושי המתאימים להתמודדות עם האתגרים הלאומיים שייכים לציונות הדתית.
על כך יש לומר כמה דברים: ראשית, לא רק ההגמוניה של תנועת העבודה חלפה מן העולם, אלא גם הרעיון שמגזר כלשהו יכול להיות ההגמוניה החדשה. הדרך הבטוחה והמהירה ביותר להשניא את הציונות הדתית על רוב החברה הישראלית היא לנסות להפוך אותה לגלגול חדש של תנועת העבודה או של מפא"י. שנית, החינוך הציוני־דתי אכן הוכיח שביכולתו להצמיח בוגרים אידיאליסטים, בעלי תודעת אחריות לאומית, בשיעור רב יותר מבמגזרים אחרים. זה לא בהכרח משום שהערכים הדתיים טובים יותר מהערכים ההומניסטיים החילוניים, אלא כנראה מפני שמקור הסמכות הדתי מתגלה כיעיל יותר, לא תמיד יעיל מספיק, בפני כניעה לאופנות הזמן הפוסט־ערכיות. ואולי יש משקל גם לאוטונומיה החינוכית שניתנה לזרמים הדתיים, במקום הכניעה למכנה המשותף הנמוך במיוחד שנוצר בחינוך הממלכתי הכללי.
שלישית, הולך ומתחוור שהבעיה העיקרית העומדת בפני החברה הישראלית, כמו בפני העולם המערבי כולו, אינה שאלת רוחב הגבולות, אלא עומק התכנים והזהות. בסוגיה הזאת, לדרכה של הציונות הדתית הקלאסית, זו של המקף המחבר בין לאומיות, דתיות, ממלכתיות והומניזם, יש הרבה מה לתרום. ורביעית, מכיוון שאם אין קמח אין תורה, לא תוכל הציונות הדתית לבנות את דור העתיד שלה בלי דאגה לאינטרסים של מוסדותיה, ובלבד שייזכר תמיד שהמטרה אינה מגזרית אלא בניין לאומי.
המשמעות הפוליטית של הנחות היסוד האלה היא שדרך המלך לרוב אנשי הציונות הדתית צריכה להיות הקמת כוח פוליטי שסוגיות התרבות והזהות יעמדו בראש מעייניו, ולא עוד סוגיית ארץ ישראל. הזרם המרכזי של הציונות הדתית, בהיותו הכוח הגדול והחשוב ביותר המייצג שילוב בין זהות לאומית, דתית וליברלית, צריך להיות אבן הראשה של התארגנות כזו. אבל חיוני שיהיו בה גם קבוצות חברתיות אחרות שהשילוב בין שלוש הזהויות יקר לליבן: מסורתיים, חילונים מתונים, חרדים מתונים, ואפילו קונסרבטיבים ורפורמים מתונים. יחידים שירצו להתמודד על עמדות השפעה לאומיות בתחומי חוץ, ביטחון וכלכלה יצטרכו כמובן לעשות זאת דרך המפלגות הכלליות הגדולות. אבל חשיבותה של מפלגת מרכז זהותית איננה פחותה בטווח הרחוק מתפקידי ראש הממשלה והשרים הבכירים.
