בכירים במשק הישראלי – ניר חפץ, שלמה פילבר, שאול אלוביץ' ואחרים – מצאו את עצמם בשבועות האחרונים כניצבים בסצנה הקבועה בבתי המשפט בישראל ברגע הקשה בחייהם. בשעה שהם עומדים בפני הדין בצל חשדות חמורים שעוד לא נידונו וממתינים לדיון שיקבע אם יישארו תחת סורג ובריח עד לבירור החשדות נגדם, הם הובלו בזה אחר זה לתצוגה בפני כלי התקשורת בתוך מתחם "כלוב העצורים". במעמד המביש הזה, תוך התגרות בעצירים, מנסים העיתונאים להוציא תגובות שיפתחו את מהדורות החדשות.
כעיתונאי שמסקר הארכות מעצר של חשודים, במשך שנים רבות ובאינספור מקרים הייתי חלק מהסצנה הזו. אבל כשסטלה הנדלר, מנכ"לית חברת בזק, הוכנסה למתחם העצורים, לראשונה בחיי הבנתי עד כמה המעמד הזה פסול, משפיל ומסוכן. הנדלר הנבוכה, נטולת איפור וזוהר, עמדה בפני גדוד צלמים ועיתונאים. "מה שלומך, ילדה יפה?" צעק לה אחד העיתונאים באולם. אחר קרא: "הופה על הידיים שלך". הנדלר מיהרה להסתיר אותן בבושה בתוך כיסי מכנסיה. מישהו הביע אהדה לציפורניה – "אהבתי את הלק" – ושאל "איך האוכל (במאסר, י"ק)?". זה היה מופע מביש שבו כבוד האדם נרמס בפני זכות הציבור לדעת, להציץ ולהתכבד בקלונם של החשודים בפלילים.
העצורים יכולים אולי לסרב לעבור את מופע הקופים הזה, אך לרוב הם כלל לא מבינים ברגעים הקשים האלו מה תפקידם במשחק, ולהיכן מוליכים אותם אנשי יחידת נחשון של שירות בתי הסוהר. בחברה נאורה ומוסרית צריך לדון בגבולות החשיפה והתיעוד של חשודים. סטלה הנדלר, כמו אישי ציבור בכירים נוספים, צפויה להמתין עוד זמן רב עד שיוגש כתב אישום בעניינה ובוודאי עד ניהול המשפט והרשעה אפשרית – או זיכוי. עד אז, תמונותיהם של החשודים מבית המשפט, כמו תמונות אריות מובסים בסוגר, ייחקקו בציבור וישודרו שוב ושוב.
יש שיאמרו שזה המחיר של מתן שוחד וגנבה מהציבור. זו אולי טענה נכונה, אבל במקרה הזה אלו חשודים בלבד, שטרם נאספו בענייניהם ראיות חותכות אפילו להאשמתם. שאלה אתית נוספת היא אם יש לנהוג בהם בדרך אחרת משנוהגים בנחשדים ברצח, באונס ובשאר עברות פליליות שמעניינות את הציבור, וזוכים גם הם לאותה קבלת פנים, רגע לפני הדיון בעניינם.
ההכרזה שלשום של שרת המשפטים איילת שקד על נוהל חדש שיאסור צילום חשודים בעת הארכת מעצרם מבקשת להפוך את הקערה על פיה. היא לא מבחינה בין עברייני צווארון לבן לעברייני מין, רצח וסמים, שבפרסום תמונתם בשעת המעצר יש גם כדי להועיל לחשיפה באור שיביא למתלוננים נוספים, וזאת נוסף על עקרון פומביות הדיון שעלול להירמס ולפגוע בזכות הציבור לדעת. אפשר למצוא גם פתרונות כמו העברת צילום הדיון בבית המשפט למערכות התקשורת, או לאמץ את המודל האמריקני שבו המשפטים מועברים בשידור חי באינטרנט.
אני מניח שבעתיד, בסיטואציה דומה, אנסה בעצמי למשוך בדברים את העצורים המובאים לדין. הרגעים האלו נועדו לאפשר גם לחשודים להביע את עמדתם בפני התקשורת ולהעביר מסר מצידם, ומכאן חשיבותם. אך בפעם הבאה עליי ועל חבריי לזכור שבסיטואציה הלא נעימה הזאת – לא נעימה לנו, ובוודאי שלא נעימה לחשודים הכפותים באזיקים – מוטלת עלינו החובה להישאר בני אדם ולכבד את צלם האנוש שבאדם גם בשעת קלונו.
