המתווה לפתיחת שנת הלימודים בעת התפרצות מגפת הקורונה הולך ומתגבש בימים אלו. אף שאילוצי הקורונה מוכרים למערכת כבר כמה חודשים, רק השבוע, פחות מחודש לפני פתיחת שנת הלימודים, אישרה הממשלה את המתווה העקרוני והתקציב למימושו. שר החינוך גלנט כבר התפאר ב"תוכנית ייחודית בקנה מידה עולמי", אך אם תשוחחו עם אנשי החינוך בשטח תגלו חיש קל שהעקרונות אומנם אושרו אבל גיבוש התוכנית רחוק מאוד מסיום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למה הציונות הדתית לא עולה להר הבית?
– חמישים גוונים של לבד: מחאת הבדידות של בלפור
– הכלכלה קורסת, והקבריטים טומנים את הראש בחול
מאמצי מערכת החינוך בימים אלו לשרטט מתווה הגיוני לחזרה ללימודים איכותיים ראויים להערכה. עם זה, הפרטים שכבר התפרסמו מעלים חשש מפני פגיעה לא קלה באיכות. נדמה שהמתווה לחזרה ללימודים ב־1 בספטמבר נבנה במחשבה אפידמיולוגית־לוגיסטית בעיקרה: כיצד נצליח להעביר כמה שיותר שיעורים לכמה שיותר תלמידים במזעור ההדבקה. המחשבה על ההשלכות החינוכיות של המתווה, ועל הדרך להתמודד איתן, תופסת הרבה פחות מקום.
המתווה המתגבש מעט סבוך ומפוצל לפי שכבות גיל. מה שכבר ברור ומדאיג הוא הישארותם המסתמנת של ילדי כיתות ה' ומעלה בבתים במשך חלק ניכר מימות השבוע. הילדים יהיו בבית כשההורים בעבודה, וישתתפו בלמידה מרחוק בלבד. זו מציאות שמעלה שאלות פדגוגיות כבדות משקל. בשנת הלימודים היוצאת, תש"פ, הגיעה הקורונה בשלבי הסיום של השנה מבחינה לימודית, כשממילא יש יותר חגים ומבחנים מימי לימודים. בשנת הלימודים תשפ"א הלמידה מרחוק תצטרך למלא את מקומה של הלמידה הרגילה בחלק החשוב ביותר בשנה, חודשי החורף הארוכים. לפי מה שהצלחתי לברר, המאמצים ליצירת מענה פדגוגי לאתגר הזה, כשהילדים בבית בלא השגחה הורית צמודה, הם בחיתוליהם. לכן החשש שמדינת ישראל עומדת בפני שנת לימודים אבודה אינו תלוש מהמציאות.
עם זה, הדאגה מפני פגיעת הקורונה בכמות הידע של התלמידים בתשפ"א אינה חמורה מאוד. ייתכן שחכמי הפדגוגיה יוכלו לשכך אותה בסופו של דבר. יש מקום לדאגה כבדה פי כמה בכל הנוגע לפגיעה החינוכית. קשה להפריז בעוצמת הסכנה הרוחנית הגלומה בהימצאותם של מאות אלפי ילדים בני 10 ומעלה בבתיהם שעות רבות מדי יום, כאשר שני ההורים בעבודה ואיש אינו יודע מה הם עושים באמת. הרי עוד לא נוצר אמצעי השליטה מרחוק שיכול להחליף נוכחות חינוכית בוגרת של מורים או הורים בסביבתו של הילד או הנער. מי ילווה את הילדים ובני הנוער בבתיהם וידע מה קורה איתם? מי יתמודד עם הסכנות האורבות להם בבית, כאשר כל אמצעי המדיה פתוחים בפניהם במשך שעות וללא הגבלה? מי ישגיח עליהם כאשר יסתובבו ברחובות בשעמום ובחוסר מעש?
בעוד הנזקים הלימודיים מוגבלים – כך נקווה – לשנת הלימודים הקרובה, הנזקים החינוכיים יהיו ארוכי טווח. ילדים ונערים שיחוו ניתוק מהמסגרת לא יחזרו אליה בקלות כל כך. הפוטנציאל לגידול חד בשיעורי הנשירה בעיקר בקרב בני הנוער הבוגרים הוא עצום, אבל גם ילדים צעירים יותר עשויים להתקשות בהתמודדות עם מוסדות החינוך בהמשך הדרך. נזקי החשיפה לתכנים בעייתיים עלולים להתברר רק בעוד כמה שנים. הבדידות שיחוו חלק מהילדים עלולה להשפיע לטווח ארוך על מצבם הנפשי. כמה בני נוער ימצאו את עצמם ברחוב בעקבות השנה הזאת?
נדמה שכל השאלות הקשות הללו מקבלות מקום נמוך בסדר העדיפויות של הטיפול במשבר הנוכחי במשרד החינוך, ונדחקות הצידה מפני העיסוק בלוגיסטיקה. אנשי חינוך שמנסים להשמיע את הזעקה הזאת נותרים בבחינת "קול קורא במדבר". כאן אנחנו ההורים חייבים להתעורר, להצטרף לזעקה ואף לפעול כדי לקחת אחריות על המצב, עד כמה שידנו מגעת. אם לא נתעורר בזמן – הבכייה עלולה להיות לדורות.
רק לא בחירות
מיום ליום גדל החשש שראש הממשלה נתניהו אכן שוקל ברצינות הליכה לבחירות בסתיו, אבל לא בגלל התקציב אלא בגלל הרוטציה.
הקושי של נתניהו בקיום הסכם הרוטציה ברור. קשה לעזוב את לשכת ראש הממשלה ואת בית ראש הממשלה. קשה עוד יותר לעזוב אותם כאשר אין בך כל הערכה למי שמחליף אותך בתפקיד. וכמובן, העזיבה קשה שבעתיים כאשר ברור מכל סקר שמעמדו הפוליטי של נתניהו איתן ויציב בעוד גנץ נחלש והולך. אך הקושי של נתניהו לקיים את ההסכם לא יכול להכשיר את שרץ הקדמת הבחירות בעת הזאת, וניסיונות ההתחמקות מהרוטציה, אלגנטיים יותר או פחות, הם אכן שרץ.
לכאורה אפשר לנסח הרבה הצדקות למהלך כזה. חלקן אפילו יישמעו הגיוניות לאוזן ימנית: חשש מנזקים מדיניים שיגרום גנץ, שעמדותיו המדיניות שמאליות; חשש מחוסר הניסיון של גנץ בניהול ענייני המדינה; ועוד ועוד. האמורא רב יהודה סיפר בשם רבו כי אחד התנאים לצירופו של תלמיד חכם לסנהדרין, המוסד ההלכתי העליון של עם ישראל בתקופת הבית השני ובמאות הסמוכות לאחר חורבנו, היה יכולתו "לטהר את השרץ מן התורה". על תלמיד חכם אחר סופר שידע לטהר את השרץ ב־150 (ק"נ) טעמים. ועדיין ברור שאיש מהם לא העלה בדעתו מעולם לאכול שרץ.
כותב השורות האלו תמך בכל מאודו בהקמת ממשלת אחדות. למרבה הצער רבות מהתקוות שנתלו בממשלה הזו, כמו למשל הורדת מפלס הרעל והשנאה בין תומכי נתניהו למתנגדיו, התבדו. אפילו הקואליציה אינה מצליחה להתנהל באווירת ממשלת אחדות, ואגפי הממשלה תוקפים זה את זה בלי הרף. עם זה, לפחות יש לנו ממשלה שזכתה לאמון הכנסת, וגם זה משהו בדמוקרטיה פרלמנטרית כמו מדינת ישראל. התקווה שהפלת ממשלת האחדות תביא להקמת ממשלת ימין מלא־מלא עשויה להתגשם, אך עשויה גם לקרוס ולהוביל את מדינת ישראל לכאוס פוליטי. במצב כזה לא יימצא אפילו גלגל ההצלה של ממשלת אחדות, כי איש לא יהיה מוכן לחתום על הסכם שכתוב על הקרח.
לכן, גם בגלל ערך האמינות, אמירת האמת וכיבוד ההסכמים, וגם בגלל החשש מכאוס פוליטי מטורף עוד יותר מזה שחוותה ישראל בשנתיים האחרונות, אסור לתת לגיטימציה להפרת הסכם האחדות. מה שיתחיל כמו תרגיל מבריק עלול להסתיים בסירחון גדול, וכל מי שייתנו את הגב הציבורי למהלך יצטרכו בסופה של הדרך לתת את הדין הציבורי על כך.
על סף התפוגגות
בעוד המערכת הפוליטית כולה פועלת תחת ההנחה שבחירות בסתיו הקרוב הן אפשרות ממשית, במפלגות הציונות הדתית מסתמנת שאננות בלתי ברורה. שלושה רסיסי מפלגות – שכרגע הסקרים מחמיאים אמנם לאחד מהם, אך למדנו כבר על בשרנו מה שווים הסקרים – אינם נוקטים צעד כלשהו לאיחוד כוחות מלא. אם לא יקרה נס, ערב הבחירות לכנסת ה־24 נראה שוב את המחזות המבזים שראינו לקראת הגשת הרשימות בבחירות הקודמות. זה לא יקרה סתם. הסיבה היא חוסר ההצלחה, שמקורו כנראה באי רצון להפוך את הרסיסים לגוף פוליטי אחד ומאוחד. נכון, לא קל ביחד, אבל אוסף הרסיסים הנוכחי גרוע הרבה יותר, ומביא את הייצוג הפוליטי הציוני־דתי אל קיצו. שלוש מערכות הבחירות הרצופות האחרונות הבהירו היטב את מחיר הפיצולים, ויותר מכך את מחיר החתונות הכפויות בכל פעם בדקה ה־90. הבוחרים שונאים את זה.
בחודש אפריל 2022, בעוד פחות משנתיים, ימלאו 120 שנה להקמת "המזרחי", התנועה הפוליטית הציונית דתית הראשונה. באותו חודש ממש ימלאו 100 שנה להקמת "הפועל המזרחי", התנועה הבת. אם הציונות הדתית הפוליטית לא תתעשת, עד יום הולדתה ה־120 היא פשוט לא תהיה.
