אני בכלל לא הסיפור. הגעתי אז אל החולות הזהובים של גוש קטיף, כדי לספר על מי שזה היה שלהם באמת. הסיפור הוא של מי שגידל שם ילדים, של מי שגדל שם בעצמו. של מי שתלה כביסה מול מגדלי חאן־יונס, של מי שעוד זכר את הימים בהם היו לומדים נהיגה בתוככי עזה. של מי ששתל, הזיע וזכה גם לקטוף, של מי שידע לזהות לפי הבום באיזה מרחק נחתה הפצמ"ר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חמישים גוונים של לבד: מחאת הבדידות של בלפור
– בהר הבית ההודי בונים מקדש
– עוקץ המענק: ההונאות שמשגשגות דווקא בקורונה
בתוך הסיפור הגועש שנדמה כאילו השנה יותר מאי פעם הפך להיות של כולם, בתוך השריטה הקולקטיבית שמותר עכשיו להודות בה – זו שנהיה כמעט טרנדי לחפור לעומק רקמותיה המדממות – עומדים מי שבאמת נותרו בלי בית. מי שמצאו את עצמם בסוף הקיץ ההוא לפני 15 שנה פליטים חסרי נשימה, תלויים על חוט, בתוך מדינתם שלהם. זה הסיפור שלהם, אבל אמת היא שנשרטנו גם אנחנו. מי שהסתנן כדי לחזק, מי שהגיע כדי לסקר. אני מניחה או מקווה שגם מי שבאו כדי לעקור.
הותרתי אז שני ילדים קטנים בבית, ובאתי לזמן לא נודע כדי לכתוב את הפשע. זה היה קצר משציפינו. בחמישי בלילה כבר חזרתי הביתה. צ'יק־צ'ק גורשו היהודים.
במונחים של מקום עבודה, זו הייתה משימת שטח, נטולת תנאים לחלוטין. מקור ראשון היה אז אמצעי תקשורת מסודר הרבה פחות משהוא היום, וגם סמכו עליי ככה, שאסתדר. אני חושבת.
ממילא היו לי שם חברים והייתה משפחה. וגם, לא באמת ישנו או אכלנו. השמש ירדה ועלתה שוב, ושוב שקעה ושוב זרחה, וכל השבוע שאחרי תשעה באב הפך לעיסת זמן אחת עמוסת כאב. עולה על גדותיה ממראות שאי אפשר לשכוח. אז היה לילה אחד על רצפה חשופה ממש, והיו לילות שפשוט ישבנו בחוץ. והיה הרגע שנגמרו הארטיקים בחנות במרכז המסחרי של נווה־דקלים (פה בתמונה, במראה הנוכחי ושובר הלב שלו). מין שנייה כזו שממחישה בדרך הכי טפשית שיש שזה באמת עומד להיגמר. לא יגיעו עוד ארטיקים חדשים. לא ימכרו ולא יקנו אותם פה.
ראיתי מבוגרים מתייפחים בדמעות. ראיתי בני נוער מנפצים בתסכול את המראות והחלונות של בתיהם כדי שאף אחד אחר לא יזכה בהם שלמים. ראיתי טורים אינסופיים של חיילים נכנסים אל היישובים. ראיתי אישה נפרדת ממטבח שבישלה בו, מפרחים שטיפחה בגינה. ראיתי לוחמי צה"ל עומדים משני צידיו של שביל גישה לבית משפחה, לא נותנים לאח שהוצא כבר להגיע אל אחותו הבוכייה. נשמתי בית עולה באש. שמעתי איש עטור תפילין זועק שלא ייתכן שחיילים יהודים ימנעו ממנו גישה לתפילה בבית כנסת.
אם צריך דימוי עכשווי, ראיתי שם את מדינת ישראל מניחה ברך כוחנית על צוואר של אזרחים שהיו תמימים ומסורים לה, עד שפתאום לא היו מסוגלים יותר לנשום.
היתרון של מי שבא כדי לכתוב: הוא רואה הכול. סובב והולך מעימות סמוך לשער של יישוב, אל בית שמשפחה מובלת ממנו, אל גן ילדים מתרוקן מציוד, אל בית כנסת מלא נערות מתפללות, אל ישיבת הנהגה נטולת תשובות. החיסרון של מי שכותב וכואב: הוא רואה הכול. תמונת החורבן לובשת מולו צורה שלמה יותר, חסרת פשר, חסרת אונים.
חבל ארץ פורח, יצרני, תורם, אמיץ, הפך לעיי חורבות. לארץ גזירה קרובה־רחוקה כל כך, שממשיכה מאז לירוק עלינו דם ואש. ובתמונות האלו פה, החול אותו חול, הים אותו ים. זו רק הציונות, שגירשה את עצמה בבושת פנים משם.
