ברוך בן יגאל, אביו של לוחם גולני עמית בן יגאל ז"ל, ישב אמש באולפן חדשות 13 כשהוא מפורק לגמרי. הוא בא כדי להגיב על החלטת בג"ץ שקבעה כי ביתו של המחבל, אותו בית ממש שמהגג שלו יידה הרוצח את האבן הגדולה שפגעה בפניו של עמית והרגה אותו, לא ייהרס.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הטוויטר מזיק לבריאות: כששקרים פתאום מפריעים לשמאל
תיאוריית הקשב: מסע אישי לטיפול בהפרעות קשב וריכוז
לא עוד "מחאת האמנים", קראו לה: מחאת הקהל
בן-יגאל האב, לא ידע את נפשו. מוקדם יותר הוא היה בקבר בנו, ביקש ממנו מחילה. גם לאולפן הוא הגיע כדי להסביר עד כמה ההחלטה שגויה בעיניו. הוא ישב שם אומלל. מתאר שוב עד כמה בנו היחיד – היה כל חייו. אי אפשר היה לצפות בו מדבר מבלי שיעלו דמעות בעיניים.
הכתבה המשודרת הביאה ציטוט מתוך החלטת השופט מזוז בפסק הדין, לפיה הריסת הבית תפגע ברעייתו וילדיו של המחבל, שלא היו מעורבים במעשה. "גם אנחנו חפים מפשע, גם לנו נהרס הבית. ואנחנו לא רצחנו את הילדים שלו", אמר האב הבוכה באולפן.
הוא תיאר את ימיו המיוסרים, את חייו שהתרוקנו מתוכן, את בדידותו, ונתן לכאב שלו לזרום בלי מעצור אל הצופים. אבל הוא הצליח גם לאסוף את עצמו מתוך סערת הרגשות, והביע מטרה: אמר שהוא מבקש מנשיאת בית המשפט העליון לשנות הרכב ולקיים דיון מחודש בתיק הרגיש כל כך. "אני לא בא בשם הנקמה, אני בא בשם ההרתעה", הסביר.
נגה ניר נאמן שהנחתה את המהדורה כבר הודתה לבן יגאל האב, והמצלמה המשיכה ועברה אל הכתב הצבאי אור הלר, שתיאר את הדילמה הצה"לית כיצד לפעול כעת, לאחר החלטת בית המשפט הגבוה לצדק. זאת בשל הניסיון הנצבר שלהם שמורה כי הריסות בתים דווקא כן שימשו הרתעה אפקטיבית.
ואז, בזמן שהלר דיבר, בחרו בחדשות 13 לחצות את המסך לשניים – ולחלק את התמונה כך שהוא ניצב בצד האחד והאב הרועד מבכי שעוד ישב באולפן, בצדה השני. וזה, היה כבר מוגזם.
יש איזו דילמה חמקמקה בסיקור שכול. מצד אחד, הרצון הלאומי הוא להיות חלק. להזדהות. לגעת. לבכות יחד עם מי שאיבד את היקר לו מכול, ולא לתת לקרבן הציבור הזה לעבור באדישות. הסולידריות שעדיין קיימת בכלי התקשורת המרכזיים בישראל, מבינה ויודעת ובחלקה גם מזדהה עם כך. והיא משתדלת לתת לצופיה לגעת בכאב הזה, המשותף והרגיש.
אבל מהצד שני, חובתם של כלי התקשורת לשמור על כבודם של בני המשפחות השכולות. לא לסחוט עד תום את דמעות המשבר שלהם לטובת עוד רגע טלוויזיוני. כאשר המצלמה משדרת את יפחות הבכי של האב לאחר שהריאיון עמו כבר נגמר, נחצה הקו הדק שבין הזדהות עם הכאב שלו לבין הפיכתו להצגה. וברגעים האלה, אתם כבר לא מחזקים אותנו כולנו, אתם רק מחלישים אותו.
