אתמול יצאתי מהבית ב 22:00. עם מסכה כמובן. ברחוב לא היתה נפש חיה (פרדס חנה…). אז למה המסכה? כי זה החוק (או התקנה לשעת חירום). ואם אני אזלזל במסכה בעשר בלילה, בסוף אני, ואנשים אחרים יזלזלו במסכה גם בעשר בבוקר במכולת צפופה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
נישואים בבני אדם: האדמו"ר מבעלזא לוקח מנהיגות לטוב או לרע
מלחמות מים – הקרב על הגישה לנחל האסי
מכירים תודה: "התרומה שלו ללימוד התורה הנשי הייתה עצומה"
כך גם כשאני מציית לרמזור בשתיים בלילה או חוגר חגורה גם כשאני רק בחניון של הבניין. אין באמת בעיה לעבור ברמזור בשעות כאלו בלילה, אבל החוק תקף אז, כדי למנוע מאיתנו מלעבור ברמזור ב2 בצהריים. לחוק כזה אפשר לקרוא "גדר" – הוא עצמו לא תמיד באמת הגיוני, אבל הוא גדר ותמרור אזהרה מפני איסור אחר שכן הגיוני – לא לעבור כשהרמזור אדום בשעות העומס.
מקרה אחר: כמה ימים לפני י"ז בתמוז חגגנו לבתנו בת מצווה. מאה ומשהו אנשים במבנה סגור. יום אחר כך גזרו בממשלה שזה כבר אסור, ויש אישור לעד עשרה אנשים במרחב סגור, ועשרים במרחב פתוח. כאן מהות הגזירה היא אחרת: הממשלה לא גזרה 10 אנשים שמא בסוף אנשים יתכנסו 100 אנשים. היא גזרה על 10 אנשים כי גם 10 אנשים זה בעייתי בפני עצמו.
להבדיל, גם חז"ל גוזרים גזירות. מסכת עירובין היא מסכת שלימה שעוסקת רק בגזירות חז"ל: אין בה כמעט שום דין מדאורייתא. וגם את גזירות חז"ל אפשר להבין באותם שני כיוונים. איך? נתחיל רגע את מסכת עירובין ונבין את זה מתוך הגמרא עצמה.
המסכת פותחת בדיני מבוי סתום. מבוי סתום הוא רחוב ללא מוצא, שמוקף חומות משלושה צדדים, ובצד הרביעי הוא פתוח לרחוב הראשי (רשות הרבים). בחומות של המבוי יש פתחים שמובילים לחצרות, וסביב כל חצר בנויים כמה בתים. מהתורה כל הקומפלקס הזה נחשב רשות היחיד, כיון שהוא מוקף מחיצות. אבל באו חז"ל וגזרו שאסור לטלטל במבוי אלא אם כן "מתקנים" אותו.
איך מתקנים? לפי בית הילל שמים בפתח המבוי או לחי או קורה. כלומר, או שמשכיבים קורה (למשל קרש ארוך) מעל הכניסה למבוי מצד לצד, או שמעמידים קורה באחד מצידי פתח המבוי.
לגבי גובה הקורה שמעל הפתח, יש מחלוקת: רבנן אומרים שאסור שהקורה תהיה מעל גובה 20 אמה (כ-10 מטר), ר' יהודה אומר שזה בסדר.
למה חכמים מגבילים את הגובה?
בגמרא יש שני כיוונים. כיוון אחד (רב ורב חסדא) הוא ההגדרה של "פתח". כלומר, כדי שיהיה מותר לטלטל במבוי, צריך שהכניסה למבוי תוגדר כפתח. פתח גבוה מדי כבר לא מוגדר כפתח אלא כסתם פירצה, ואז המבוי אסור.
כיוון שני הוא של רב נחמן בר יצחק: את הקורה צריכים לראות בלי להתאמץ. כמו שלא נשים תמרור עצור בגובה 20 מטר, כך גם לא את הקורה.
ואולי יש כאן מחלוקת בשאלה העקרונית שבה פתחנו, למה בכלל חז"ל גזרו שלא לטלטל במבוי?
לפי הכיוון השני, מדובר פה על "גדר". הרי גם במבוי מסתובבים הרבה אנשים מהרבה חצרות והרבה בתים, ובסך הכל הוא די דומה לרשות הרבים. אם נרשה לאנשים לטלטל במבוי – בסוף בטעות הם יטלטלו יצאו ויטלטלו גם ברשות הרבים. לכן ביציאה מהמבוי צריכים סימן בולט, לחי או קורה. לפי זה ברור שהקורה לא יכולה להיות גבוהה מדי.
לכיוון הראשון אולי הסברא היא אחרת. כשחז"ל גזרו שלא לטלטל במבוי, זה לא (רק) כדי שלא יגיעו למצב של טלטול ברשות הרבים. אולי חז"ל הבינו שגם המבוי עצמו הוא "מיני רשות הרבים". אז נכון שהתורה עצמה לא אסרה אותו, אבל חז"ל נכנסים לראש של התורה, ומרחיבים את איסור התורה מרשות הרבים גם למבוי.
לכן, כדי להתיר את המבוי אנחנו צריכים לגרום לו להיות שונה מרשות הרבים. איך? על ידי זה שנסגור אותו מכל ארבעת צדדיו. משלושה כיוונים יש חומות של ממש, ובצד הרביעי חז"ל הסתפקו במחיצה סמלית שתגדיר את הצד הרביעי כ"פתח" (כל חומה צריכה פתח). אם הקורה גבוהה מדי או אם המבוי רחב מדי, אז זה כבר לא פתח אלא סתם פירצה, וזה אסור.
כך, ממש מיד בתחילת המסכת שכל כולה עוסקת בתקנות חז"ל – תיקון המבוי, עירוב חצרות, שיתופי מבואות ועוד – למדנו שני עקרונות יסוד בהבנת תקנות חז"ל.
מסכת עירובין על פניו נראית מסכת מעט טכנית. המון חישובים וציורי מקרים. אבל מאחורי התרשימים והמחיצות מסתתרת האהבה האין סופית של חז"ל לשבת, לתורה והרצון לשמור עליהן והרחיב את גבולן. מאחל לי ולכם להצליח לצלוח את המסכת, ולראות בריבוי הפרטים שלה את האור שמסתתר מאחוריו. בהצלחה!
