היכן הדאגה לכבוד המת? כבר נפטרו אצלנו 14 אנשים ביום אחד ממחלת הקורונה. אילו אוכלוסיית המדינה הייתה כשל ארה"ב, כ-350 מיליון איש, התקשורת הייתה מדווחת על קרוב ל-500 מתים ביום אחד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מאה שנים להסכם שכונן את המזרח התיכון המודרני
– הכל מאהבה: הקדמת חובה למתחילים את מסכת עירובין
– חד צדדיות מביכה: חדשות 13 צריכים לעשות חשבון נפש
מי שמסתובב מעבר לרחובות המרכזיים בערי מדינתנו נוכח לדעת שרבים בציבור הישראלי לא מתייחסים ברצינות לחומרת המגיפה ובוחרים לזלזל בכללי הריחוק, כיסוי האף והפה ושטיפת הידיים. אולי פרסום שמותיהם, תמונותיהם וקיצור קורות חייהם של הנספים ינער לפחות את חלקם מהלוך הרוח הסוציומטי הזה של "אל תפריעו לי, אתם מגזימים".
במסורת היהודית, לווית המת היא מצווה חשובה. היא אפילו נמנית עם המצוות "שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו בעולם הבא". בעת חירום גם הכהן הגדול, המוקף בסייגים רבים כדי להימנע מ"טומאת מת", מחויב בה. אז לשם מה הדממה התקשורתית הזו? איזו מטרה סמויה היא משרתת? האם הממשלה אותתה שדעתה לא נוחה מהפרסום? איך קרה שהתקשורת שינתה כיוון אחרי דיווחי הגל הראשון? לשם מה ההתחמקות הזאת, השונה כל כך הן מהדרוש על פי המסורת היהודית והן מהנוהג הישראלי מימים ימימה? אני מנוי על חלק מהעיתונות היהודית המקוונת מארה"ב ורואה בה שמות, תמונות, קיצור פרקי חיים, מאמרי פרידה מכובדים לאנשים שעולמנו התרושש עם הסתלקותם.
תמיד התגאינו בכך שאצלנו אנשים אינם נתונים יבשים בים של סטטיסטיקה. בתקופות הקשות ביותר כל מי שנהרג בטרם עת – מפיגוע, תאונת דרכים, נפילה בשירותו הצבאי, טיפול שלא צלח בבית החולים, תאונת עבודה, טביעה בים וכו' – זכה למשבצת ראויה בעיתון ובמקרים רבים גם בטלוויזיה. הציבור היה יכול לראות את שמו, לעבור על תצלומו ולהיפרד ממנו בהרהור כלשהו על דמותו ומעשיו, כפי שמגיע לכל מי שהולך לעולמו בחברה אשר בה "לכל איש יש שם". התמדנו בנוהג הזה אפילו במקרים שהיו "קשים לישראל כגידין" – אחרי פיגועים המוניים וגם למחרת אסון המסוקים. התמדנו, כי לא יכולנו אחרת.
לקראת יום הזיכרון הראשון לחללי מלחמת העצמאות ש"י עגנון חיבר "פתיחה לקדיש" מרגש ביותר, "מלך בשר ודם שיוצא למלחמה עם אויביו, מוציא חיילותיו להרוג וליהרג… ואין המלך מרגיש בחסרונו, שאומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים. נהרג לו אחד מהם, יש לו למלך רבים כנגדו. אבל מלכנו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים, אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו… ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לו כלגיון שלם… נפקד חס ושלום אחד מישראל, באה פחת בלגיונותיו של מלך… ואין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו…".
הנסיבות, עכשיו, כמובן שונות, לא יצאנו למלחמה כדי להגן על המולדת ולא כל החללים הישראליים נמנים עם בני עמנו. אבל המסר של עגנון חד ורלוונטי כתמיד. הקמנו מדינה בעלת אתוס הקובע שחיי אדם יקרים – וכיוון שכך, עלינו לכבד את זכרו הייחודי של כל מי שנפטר, זקן כצעיר, בן ברית ושאינו בן ברית. זה מתחייב מעצם האתוס שהתפתח פה במדינת היהודים.
