בדיוק כשנכנסתי למחסן כדי להוציא את ציליית הים שלנו, הבחנתי בה. היא נחה על ערמת קופסאות, בודדה ומאובקת – המזוודה הסגולה שלי. כל כך הרבה מסעות עברתי איתה. המזוודה הזאת חצתה אוקיינוסים, צלחה בגבורה מעברי גבול וצברה קילומטרז' מרשים במסועי המזוודות. ועכשיו היא נחה כאן במחסן, כבר חצי שנה שאין בה שימוש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא דובר עברית? לא תוכל לדווח שחלית בקורונה
– החוקרים שיחזירו לחיים את האדם הקדמון והממותה
– כוס בירה על גג בפראג
בתקופה הזאת, פחות או יותר, הייתי אמורה בכלל להיות באיזו בירה אירופית קרירה. כבר שנים שאני מקפידה באופן כמעט דתי לא להימצא בארץ בסוף אוגוסט. לא שיש לי משהו נגד הארץ, פשוט יש לי משהו בעד חו"ל. איך חנוך דאום הגדיר את זה בספרו החדש? "יש לנו חוץ לארץ נהדרת".
למי שבשלב הזה מעוניין לאתגר אותי באמירה "כבר ראית את כל המקומות בישראל, שאת כל כך ממהרת לטוס?" אמסור שהתשובה היא כן, ראיתי את כל המקומות בארץ. מי ישמע איזו מדינה גדולה יש לנו. ימי ילדותי עברו עליי באכסניות נוער עם מיטות סוכנות, והאלבומים המשפחתיים שלי מלאים בצילומים ליד טנקים וקומנדקרים למיניהם. עד גיל 27 הכי קרוב שהגעתי לחו"ל היה בגבול לבנון, כשדחפתי את היד מחוץ לגדר.
אנחנו דור כזה, נו, של ילדים שראו את עשירי שנות התשעים טסים וקינאו בהם. מהרגע שהשמיים נפתחו, וכרטיס טיסה לרומניה עולה פחות מלק ג'ל וגבות אצל אלינה, רבים מאיתנו מתקשים לדמיין את עצמם נופשים בצימר שעולה 1,500 שקלים ללילה.
והנה הקיץ הקץ על נתב"ג, ופתאום מצאנו את עצמנו בצפון, אחרי הרבה שנים שלא התקרבנו אליו באוגוסט. חוק מספר אחת של הישראלי הנופש – הוא תמיד מחפש מקומות "לא המוניים". "מה פתאום חוקוק? מלא ישראלים שם", הוא יצקצק. סליחה, ומה אתה, לא ישראלי? המנגל שלך מסריח פחות משל האחרים?
תכננתי לספר לכם איך סבלנו בצפון, וכמה נמאס מהאלה שיושבים על הירדן ופותחים שם זולות כאילו זה הנהר של אבא שלהם, אבל האמת היא שהיה לגמרי סבבה. מעולם לא התחברתי לאלו שמצהירים בחו"ל שהם מחפשים "רק מקומות שאין בהם ישראלים" באיזו עגה סנובית נפוצה, שתמיד מתנפצת כשהם פוגשים אחד במקרה ומתחילים להצליב מכרים. חאלס עם הסנוביאדה הזאת, לפגוש ישראלים זה כיף. בסוף להגיע לבד לנחל זה די משעמם, ואין כמו להיתקל בקבוצת צעירים שעושים סלטות למים בעין מוקש, לשמוע מאיפה באו ולאן הם הולכים, איפה הם ישנים וכמה עלה להם ללילה.
מה שחשבתי שיתברר כסיוט עלי אדמות התגלה כסביר עד מהנה, ואין לי אלא להכות על חטא ולהודות – ויתרנו מהר מדי על הארץ. יש משהו קסום בנופש שבו כולם מדברים בשפתך, האוכל כשר ואף אחד לא גוער בך אם אתה מגיע במכנסיים קצרים לחדר האוכל.
רק דבר אחד מעכיר את שלוות הנופשים והגיע הזמן לדבר עליו: מחירי הצימרים והמלונות בעונה הזו. לא, זה לא הגיוני. אי אפשר לדבר על קריסת הענף, ובמקביל לתקוע מחירים שהם פי שניים ושלושה ממה שמקובל באירופה ולהתלונן שכולם בורחים לנתב"ג. תורידו מחירים – יבואו אנשים.
בכלל, דברים טובים קרו לי מאז שנתב"ג נסגר. גיליתי את ענף הסבלוטים וחילופי הדירות. מדובר בקהילה מגניבה שהולכת וגדלה ומציבה אלטרנטיבה משתלמת לאלו שרוצים לנפוש בארץ בלי לקרוע את הכיס. אנשים במקומות המבוקשים ביותר בארץ מציעים את ביתם הפרטי תמורת החלפה עם בית אחר או תשלום סמלי, או אפילו רק התחייבות לשמירה על החתול שלהם. כך הצלחנו לאחרונה לנפוש פעמיים בתל־אביב ופעמיים בצפון, האחרונה בווילה מטורפת במושב בית־הלל, שבעל הבית עשה בה את כל הנגרות בעצמו. עד כדי כך ששאלתי את עצמי מי בכלל מסבלט בית כזה יפה.
ויש עוד יתרון לנופש בבית שאנשים גרים בו – זוהי דרך נפלאה ללמד את הילדים לשמור על רכוש האחר. יש חוקים פנימיים בסאבלט – למשל שמותר לשחק בצעצועים, אבל צריך לסדר אותם. את משתדלת להשאיר את הבית נקי כמו שקיבלת אותו. לרוב את מביאה את המצעים והמגבות בעצמך, כי זה לא בית מלון. יש אנשים שנגעלים מזה – מה פתאום לישון במיטה של אחרים, או להתקלח באמבטיה עם השערות שלהם שמרוחות על החרסינה. אבל אותי זה מדליק. את רואה את הלכלוך של האחר ומרגישה קצת יותר טוב עם הלכלוך שלך. הנה, גם אצלם השולחן סדוק והכיסא קצת קרוע ויש מרצפת אחת שמתנדנדת.
במלון את פוגשת את הניקיון המושלם, ויודעת שמתחתיו מסתתרת ציפית של כרית שאולי לא הוחלפה. בסאבלט את פוגשת לכלוך יומיומי, ויודעת שמאחוריו מסתתר ניקיון אנושי. משפחה עם חיים ודופק שהפקירה עבורך את היקר לה מכול – הבית הפרטי שלה. ומשהו בך רוצה לשמור עליו הכי טוב שאפשר.
