אני רוצה לספר לכם סיפור על אומץ. אני מספר אותו כדי שתדעו שאני אמיץ. אני מספר אותו כדי שגם אתם תמצאו בעצמכם את הכוח להיות אמיצים יום אחד. אני יודע, אני יודע, אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אני לא נחתום, אני במאי דוקומנטרי, ואני רוצה שתדעו שאני אמיץ. אף פעם לא הייתי אמיץ כמו שאני עכשיו, באופן כללי אני לא בן אדם אמיץ במיוחד, אני אפילו די פחדן וזהיר וצייתן ומחושב, אבל בימים האחרונים אני אמיץ. אני הכי אמיץ שהייתי בחיים.
* * *
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חד צדדיות מביכה: חדשות 13 צריכים לעשות חשבון נפש
– הכל מאהבה: הקדמת חובה למתחילים את מסכת עירובין
– תיאוריית הקשב: מסע אישי לטיפול בהפרעות קשב וריכוז
לפני שלוש שנים טסתי לראש השנה באומן, לקברו של רבי נחמן, הרב האהוב שלי, האיש שהציל אותי מהתהומות של עצמי אחרי הלידה השקטה שאשתי ואני עברנו. הבאתי איתי צלם, ומצלמה טובה. קיוויתי להפוך את המסע שלי לסרט תיעודי מרגש, שיצליח להעביר לצופים בו את הדבר החמקמק והנשגב והעלוב הזה שקורה שם באומן. קיוויתי להפוך את המסע הזה שלי לסרט שיצליח להעניק לצופים בו את המתנה שרבי נחמן העניק לי, וגם לומר לו תודה.
תעשיית הקולנוע בישראל היא תעשייה קטנה ומצומצמת. אין הרבה קרנות, אין הרבה גופי שידור, אין הרבה כסף על השולחן. יש הרבה יוצרים, והרבה סרטים, והרבה חלומות, ומעט מאוד תקציבים. על כל סרט שאתם רואים, יש עשרות רבות של סרטים ששום דבר לא קרה איתם. על כל סרט שמוקרן בטלוויזיה, יש מאות רבות של סרטים שלעולם לא תראו. קולנוע עולה כסף, הרבה כסף. צריך לשלם לצלם, ולמקליט, ולעורכת, ולמוזיקאי, ולגרפיקאים, ולמעצבי תמונה, ולמעצבי פסקול, ולחברת כתוביות. קולנוע עולה כסף, ומעט סרטים מקבלים תקציב.
* * *
שלום יאיר, אנו מודים לך על הצעתך "כמו לב שעובד" במסגרת הקול הקורא. הצעתכם נבחנה ונעשה בה עיון מעמיק, אך בהחלטה משותפת של צוות הלקטורים של הערוץ, הצעתכם לא עברה לשלב הבא. תודה רבה על הגשתכם ונשמח לקבל מכם בעתיד הצעות נוספות. בהצלחה בהמשך הדרך.
שלום רב. הנדון, בקשת התמיכה בסרט "כמו לב שעובד". הלקטורים מטעם פרויקט הקולנוע בחנו את בקשת התמיכה שהגשת לקרן במועד ההגשה האחרון. מקורות המימון של הקרן מוגבלים, ובסופו של דבר נאלצה הקרן לקבל החלטות על פי גובה התקציב שעמד לרשותה, לצערנו, לא יכולנו להיענות לבקשתך.
לכבוד יאיר אגמון. הנדון, בקשתך לתמיכה ב"כמו לב שעובד". אני מבקש להודות לך על פנייתך לקרן. לאחר קריאה של מספר רב של הצעות שהוגשו לקרן במועד ההגשה האחרון, ובסיום תהליך קריאה ודירוג מעמיק ומקצועי, הוחלט לצערנו לא להיענות בחיוב לבקשתך שבנדון במועד הזה. ההחלטה אינה מעידה בהכרח על איכות ההצעה אלא תלויה בין היתר בשיקולים תקציביים ואמנותיים של הקרן.
* * *
אחחחחח אם הייתי מעתיק לכאן את כל עשרות מכתבי הסירוב שהסרט שלי קיבל בשנתיים האחרונות הייתי מתחיל לבכות, אין לי כוח לבכות. אין דבר יותר צורב מלא, אין דבר חמוץ יותר ומשפיל יותר מלקבל לא לפרצוף, שוב ושוב, פעם אחר פעם. לא. ועוד איזה לא. הסרט שלי, הסרט המרגש שלי, הסרט האינטימי שלי, הסרט שהשקעתי בו את הנשמה שלי, הסרט שאני כל כך אוהב, שמספר סיפור שכל כך חשוב לי לספר. הסרט הזה מקבל לא. איזו בושה, איזה דיכאון.
שנתיים של הגשות, שנתיים של תחנונים ללקטורים אנונימיים, שנתיים של מיילים מתרפסים למנהלי גופי שידור, שנתיים שאני והעורכת שלי עובדים בחינם, משפרים את הסרט, מדייקים את הקאטים, שנתיים וכלום, שנתיים ולא! אחחחחח איזה כאב לב, כל האינדיקציות הראו שהסרט הזה לא טוב, כל הגורמים הרשמיים הבהירו שהסרט הזה לא צריך להיות בעולם, וגם אני כבר התייאשתי, אוי לי ואבוי לי. כנראה ככה זה בחיים, חשבתי לעצמי, יש סרטים שלא צריכים לקרות.
* * *
אני רוצה לספר לכם סיפור על אומץ. לפני חודשיים החלטתי שחאלס, בראש השנה הזה הסרט שלי יהיה בעולם. לקחתי הלוואה גדולה, יותר גדולה ממה שאתם מדמיינים, וסגרתי את הסרט הזה לבד לגמרי, בכוחות עצמי. שילמתי לעורכת, ולמוזיקאי, ולמעצבי הגרפיקה, התמונה והפסקול, ובתוך כמה שבועות מצאתי את עצמי עם סרט חדש ביד, סרט בלי גוף שידור, סרט בלי שום קרן תומכת, וחמור מכך, היה לי בידיים סרט חדש, בלי קהל ובלי צופים.
וכבר תכננתי לארגן הקרנות קטנות, בסינמטקים, במועדונים, בבתי אבות, בתנועות נוער, בבתי קפה, איפה שרק ירצו, כבר קיוויתי לגלגל את הסרט הזה, ככה, בהקרנות מרגשות, בהמלצות מפה לאוזן, כבר קיוויתי להפיח בו חיים. ואז באה הקורונה, ודפקה הכול, את כולם היא דפקה, והנה היא דופקת גם אותי, ראש השנה מגיע, והסרט שלי, הסרט האומלל שלי, הסרט המושפל שלי, לא יכול לפגוש צופים.
אוי החיים קשוחים לפעמים, אין מה להגיד, לפעמים הם קשוחים, אבל הלו, זה סיפור על אומץ, כבר כתבתי לכם את זה. זה סיפור על אומץ! לפני שבועיים וחצי בדיוק החלטתי למכור לבד כרטיסים להקרנות און־ליין סגורות. זה נכון, אין בתי קולנוע, אבל עדיין אפשר לראות סרטים ביחד. כל אחד בבית שלו, ובכל זאת, ביחד. אז הרמתי הקרנת בכורה, ופרסמתי אותה בפייסבוק שלי, ומכרתי כרטיסים, ובתוך שבוע מילאנו שני אולמות קולנוע גדולים. ובתוך כמה ימים התחלתי לקבל עוד ועוד הודעות מאנשים שהתרגשו מהסרט, מאנשים שהתנחמו בסרט. אחחחחח מה אני אגיד לכם, החיים האלה כל כך איומים ונפלאים. והסרט שלי בעולם, נגד כל הסיכויים, כי התעקשתי, כי האמנתי, הסרט שלי בעולם ואני גאה בעצמי. לא משנה אם הסרט ייכשל עכשיו, לא משנה אם אצליח לכסות את החובות וההלוואות. הסרט שלי בעולם! הסרט שלי בעולם כי הייתי אמיץ.
