לדיפלומטים יש מחלה מקצועית, שמכונה "מקומיטיס" (localitis). אחרי הרבה שנים שדיפלומט חי במדינה מסוימת, דובר את שפתה ומנסה ללמוד איך חושבים אנשיה, לפעמים קשה להבחין באיזה צד הוא. הקנצלר ביסמרק היה אומר שפופולריות של שגריר במדינת שירותו אינה מעלה, אלא חיסרון. הסופר רוברט קפלן טען שאם דיפלומט אמריקני מצליח ללמוד ערבית, מעבירים אותו ממדינה ערבית אחת לאחרת, עד שהוא נוטה לאמץ את נקודת המבט המקומית. טוב ללמוד שפה זרה; אבל כדאי לזכור תמיד שהיא זרה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מפגשים מעולמות דומים: נשים יוצאות אתיופיה וחרדיות מדברות על המשותף
– איש צבא לבנון לשעבר הצטרף למוחים – ונעלם
– הפכים משלימים: ג'ו ביידן בחר בכל מי שהוא לא
רבים מתוכנו מתפתים להדגיש את הצביעות של השמאל הפרוגרסיבי. זה כל כך קל, עד שהדחף מדגדג בקצות האצבעות. הפרוגרסיבים מתארים בחמת זעם איך העשירים והחזקים מדכאים את העניים המוחלשים, אבל הם עצמם נמצאים בדרך כלל בצד המדכא של המשוואה. הם העשירים מצפון תל־אביב, שמפנקים את המסתננים על חשבון העניים שבדרום העיר. הם האשכנזים הוותיקים והמבוססים, שבזים לערכים המסורתיים של המזרחים.
הבעיה היא שאחרי שאתה שוהה יותר מדי זמן בעולם המושגים הקר והנוקשה הזה, אתה עלול לשכוח שהוא שפה זרה. כשאתה מאמץ את המילון הפרוגרסיבי ואת השקפת העולם שהוא מייצג, הם עלולים לכרסם כל מה שטוב ויפה בעולמך.
ההשקפה הפרוגרסיבית הרווחת היא פשטנית להפליא. היא אומרת שהעולם מורכב מיחידים, ששייכים רק לקולקטיב מסוג אחד: חזקים או מוחלשים, מדכאים או מדוכאים. לכן "כל העוולות אחת הן", כפי שמכריזים שלטי המפגינים בבלפור. ה"כיבוש" ביהודה ובשומרון, רצח נשים, הריגתו של סלומון טקה, רצח שירה בנקי, שחיתותו האמיתית או המדומיינת של ראש הממשלה – הכול אחד. אין ניואנסים, אין מורכבות, אין צבע בעולם. רק שחור ולבן, מדוכאים צדיקים מצד אחד ומדכאים רשעים מצד שני.
בעולם המדומיין והמרושע הזה אין שום זהות קולקטיבית שהיא משמחת ומְחיה. "פוליטיקה של זהויות" היא למעשה פוליטיקה של פירוק הזהויות; היא משתמשת בזהויות שממותגות כמדוכאות כדי להחריב ולפרק את הזהויות שממותגות כהגמוניות וכמדכאות. זהות להט"בית נחגגת ככלי לפירוק ההגמוניה הסטרייטית; לזהות נשית יש לגיטימציה רק ככלי למאבק בזהות הגברית; זהות מזרחית היא כלי נשק נגד הישראליוּת האשכנזית.
זווית הראייה הזו היא צרה, נוראה ומעוותת. נכון, בשנות החמישים הייתה בישראל גזענות בוטה של האשכנזים הוותיקים כנגד הספרדים העולים. אבל היה גם משטר צנע שבו הוותיקים חלקו את האוכל שלהם עם ילדי העולים. אבא שלי ז"ל, פולני למהדרין, היה חוזר ומספר איך בילדותו במקום ביצים אכלו אבקת ביצים, במקום אורז אכלו "אורז בן־גוריון", כלומר פתיתים, ועוף היה רק מעט ורק בשבת. המפא"יניקים המעצבנים התנשאו על העולים, אבל בשעת מבחן מסרו את נפשם כדי לקלוט מיליון יהודים, שנהרו לארץ קודשנו מקצווי תבל. גם בקליטת יהודי אתיופיה נעשו טעויות. כולנו חטאנו בזה, וכולנו ממשיכים לפעמים להיכשל עד היום, כי כאלה הם בני אדם. אבל הסיפור החשוב באמת אינו החולשות האנושיות הקטנות אלא האֶפּוס הגדול של קיבוץ גלויות. הגוף־ראשון־רבים שלנו אינו "מדכאים" ואינו "מדוכאים", אלא יהודים.
יש לי ידידים יקרים ושוחרי טוב שמשתמשים בשפה של פוליטיקת זהויות ומלחמת מעמדות כדי לחשוף את ההתנשאות והצביעות של השמאל הישראלי, ביחסו לתרבות המזרחית המסורתית. ברמה השטחית, עולם המושגים הפרוגרסיבי הוא כלי מצוין לחשיפת הדיכוי המעצבן הזה. הבעיה היא שאם מתמכרים לעולם המינוחים הפרוגרסיבי, אם עולים על הרכבת ההרסנית הזו, קשה מאוד לרדת ממנה בזמן. האם המסורתיים מעוניינים בגיבוש זהות של מדוכאים ומוחלשים, או בזהות של קהילה אהובה ואוהבת בתוך עם ישראל? כשמאמצים מושגים של הגמוניה ופריווילגיה, כשמעצימים את הטינות הקטנות לכדי מסגרת התייחסות כוללת, אתה יכול לנצח בקרב, אבל תורת מלחמת המעמדות היא שתנצח במערכה. אי אפשר לכבות רמץ בעזרת נפט.
כשאנחנו מדברים על פריווילגיות והגמוניות, על מדכאים ומדוכאים, אנחנו מוותרים על השקפת העולם שלנו. הרווח הטקטי בא במחיר של תבוסה אסטרטגית. אסור לוותר על שפת האם שלנו. במקום לדבר על זכויות האדם צריך לדבר על חובות האדם; במקום דיכוי צריך לדבר על הצורך בשותפות; במקום פריווילגיות – על אחריות. בעולם שלנו יש אהבה ויש א־לוהים, יש שייכות ויש אמונה, יש משפחות ויש קהילות. בעולם שלנו קשרים בין אנשים הם ביסודם ברכה ולא איום. בעולם שלנו עם ישראל חי, ועוד אבינו חי. גם אני מציץ מדי פעם לעבר השפה המנוכרת והרעה של החשיבה הפרוגרסיבית; אבל תמיד אני מקפיד לחזור הביתה. אין לנו שפת הורה ממגדר לא פטריארכלי; יש לנו שפת אם.
