בשעה טובה ומוצלחת הכריז השבוע ג'ו ביידן, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, על זהותה של סגניתו הפוטנציאלית: קאמלה האריס – בת לאם הודית ולאב ג'מייקני, ורעיה לבעל יהודי. לתפארת פוליטיקת הזהויות וההתבוללות המערבית. לכאורה, הבחירה הזו אינה מובנת מאליה: האריס הרי התמודדה מול ביידן בראשית הדרך הפנים־מפלגתית, האשימה אותו בגזענות והביכה אותו היטב מול המצלמות. אלא שבארה"ב חיבור מהסוג הזה הוא כמעט מתבקש. כמעין מסורת אמריקנית עתיקת יומין – שהגיעה לשיאה אצל ברק אובמה ודונלד טראמפ – נשיאים בוחרים לעצמם סגנים או מזכירי מדינה שהיו אויבים מושבעים שלהם בבחירות המקדימות והוציאו מהם בעבר את המירע. הילרי קלינטון – סמלה של אמריקה הלבנה והשבעה, שצפתה בחוסר אונים בנשיאות החומקת מבין אצבעותיה – מונתה למזכירת המדינה בממשל של הנשיא האפרו־אמריקני הראשון, אחרי כיסוח הדדי נטול רחמים בעימותים ביניהם. טראמפ ההולל, שכל חייו היה ליברל מובהק, אימץ לחיקו את מייק פנס האוונגליסט השמרן, שזמן לא רב לפני כן עוד התבטא קשות נגדו מועמדותו של איל ההון הפרובוקטיבי. במציאות האמריקנית, שבה אף מפלגה לא יכולה לנצח אם לא תכלול בתוכה מנעד מרשים של תפיסות המתאימות לקהל היעד שלה, חיבורים מעין אלה נחשבים הכרחיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בעבור חופן דולרים: כך נשחקה ההרתעה הישראלית בדרום
– הספרייה הלאומית בקשיים: "הקיצוץ לא מאפשר לנו להתקיים"
– כבוד המת: עלינו למנות ולהיפרד מנפטרי הקורונה
ישראל, לעומת זאת, מתפנקת על דקויות שבדקויות, ומפצלת עצמה לדעת גם כשהיא מבטיחה לייצר חיבורים – בתוך מפלגות וביניהן. גם כשסוף־סוף מוקמת כאן ממשלת אחדות לצורך התמודדות משותפת מול אתגריה הגדולים של המדינה – מהנגיף העקשן ועד לאויבים בשר ודם עקשנים לא פחות – היא צולעת במופגן לקראת בחירות נוספות. ההבדל האידיאולוגי בין בני גנץ לבנימין נתניהו ניכר לעין פחות מההבדל בין הצבע אוף־ווייט לבז' (בעיניים גבריות, כמובן), אבל איכשהו השניים לא מסוגלים לייצר סדר יום לאומי בלי לפרק עצמנו לדעת. הסבלנות של הציבור, כמו גם של קופת המדינה, הולכת ואוזלת. ובכל זאת, ראש הממשלה בפועל וזה החלופי לא מצליחים להגיע לעמק השווה בשום עניין, בלי לזרוק בוץ זה על זה תוך קריאות ילדותיות מתוך ארגז החול המשותף שלהם.
במגדל השן הפוליטי הישראלי לא מפנימים את מה שבארה"ב יודעים היטב: אין ברירה אלא לבלוע את צפרדעי ההבדלים האידיאולוגיים, ולהמשיך יחד קדימה. במקום לשמוח שכאן הצפרדעים הרבה יותר קטנות מאלה שמערבה לנו, מנהיגינו נחושים להתעמת ביניהם בקרקור מחלוקות מחריש אוזניים.
הבית אשר חרב
בתוך המיית העימותים הללו אפשר היה להתענג השבוע על נאום הבכורה של חברת הכנסת תהלה פרידמן. התחינה שלה לפיוס הביאה לא רק אותה לדמעות, כשהזכירה את פלא קיבוץ הגלויות ותקומתה של מדינת ישראל. חזון הנביא זכריה שציטטה הח"כית מכחול לבן בהתרגשות מידבקת הוא אכן חזון מרחיב לב. לא פעם הוא הובא בטור זה, מתוך בקשה דומה להיזכר בזכות שנפלה בידי דורנו, שרואה עין בעין את התממשות חזון הזקנים והזקנות המהלכים ברחובות ירושלים ואת הילדים והילדות המשחקים ברחובותיה.
אבל ההיסטוריה שמאחורי ספר זכריה מבקשת מאיתנו להוסיף כאן כוכבית קטנה: הנבואה המדוברת נכתבה נוכח חורבן הבית הראשון. מאז כבר נבנתה ירושלים פעם אחת, שוקמה ושופרה. עד לפני 1950 שנה, קשישים וקשישות האריכו בה ימים כמעט באין מפריע, נשענים על מקלות ההליכה שלהם; ילדים וילדות שבו ושיחקו ברחובותיה של בירת מדינת היהודים. יש להניח שבין הפלגים הדתיים של ימי בית שני, על המחלוקות הפוליטיות והחלוקה הסוציו־אקונומית ההיא, היו מי שנבואת שיבת ציון התגלגלה בפיהם בגאווה. מן הסתם גם אז היו לא מעט קוראים בשער ונואמים בכיכרות שביקשו להתרגש עם הציבור מול נבואת זכריה המתגשמת בימיהם. אבל אז בא החורבן בשנית, מבית ומחוץ.
בשעה שחברת כנסת זועקת נואשות שנשמור על ההישג המופלא שזכינו לו, טוב שנקשיב לה היטב וניזכר שההליך הוא הפיך. שיתוף הפעולה והחיבור הם הכרחיים לשיקום המדינה מהמשבר הנוכחי, כמו גם לבנייה איתנה של יסודות חברתיים לקראת אתגרי העתיד. אם נתעקש לתת להבדלי הזהויות להרחיק אותנו מבנייה זו, ניאלץ כולנו לצעוד פעם נוספת דרך ייסורים ארוכה ואיומה לפני שהדורות הבאים יוכלו לצטט את פסוקי הנבואה הללו בהתרגשות ובגאווה, ולא בכיסופים קורעי לב.
הבית אשר עמד
מדינת ישראל נדרשה השבוע לספוג גם דמעות מסוג אחר. שני הורים שכולים נצפו על המסכים בימים האחרונים, כמעט כסמל לניגודיות הבלתי אפשרית שאנחנו חיים בה, בין המציאות הישראלית לסטריליזציה המשפטית. ביום ראשון דמעה בהתרגשות מרים פרץ, כשנודע על לכידתו של מתכנן הפיגוע שבו נרצחו בנה רס"ן אלירז פרץ וסמ"ר אילן סביאטקובסקי. יממה בלבד לאחר מכן התייפח מול המצלמות ברוך בן־יגאל, נוכח החלטת בג"ץ שלא להרוס את בית המחבל שהרג את בנו עמית. גם האם, נאוה רביבו, קרעה את לב הצופים בתסכולה נוכח ההתחשבות הבג"צית במשפחת המחבל במקום במשפחות השכולות, ואלה שעוד יתווספו אליהן חלילה, בשל ההימנעות הלא מובנת מצעדי התרעה. בשני המקרים עברו ההורים טלטלה גדולה, סדר יום מתוכנן שבבת אחת השתתק ושינה כיוון. כמה הבדלים ביניהם, ואוי כמה הבדל בין הדמעות.
הריסת הבתים, כמו גם תפיסת מתכנן הפיגוע, לא תשיב את הבנים. אולם כפי שציינה פרץ, בכל זאת נמצאה לה מעט נחמה וסגירת מעגל. הורי הלוחם עמית בן־יגאל לא זכו לזה. במקום נחמה הם קיבלו סטירת לחי משני שופטים, שבהרכב הרחב יותר של בג"ץ הם בכלל בדעת מיעוט; במקום סגירת מעגל, מישהו בגבעת רם החליט לפעור בור ענק בנשמותיהן של משפחות הלוחמים.
"עמית לא הלך להרוג אף אחד אלא להגן על מדינת ישראל", הזכירה רביבו, ושאלה איך מדינת ישראל, במקום להגן בעצמה על לוחמיה, מגינה על מחבל שחינך את ילדיו לרצח ישראלים. קשה היה לראות את האב ברוך מוריד את דגל המדינה לחצי התורן, בבכי קורע לב. וקשה היה גם שלא להזדהות. מדינה ששולחת את בניה להילחם על קיומה, לא יכולה להפקיר את דמם, להיתפס לרפיסות ולאמץ מוסרניות מסוכנת ומזויפת של מרחם על אכזרים ומתאכזר לרחמנים. אכן, גם בתוך המאבק הקיומי שלנו חובתנו המוסרית לשמור על זכויות הפרט; השאלה היא – זכויות הפרט של מי?
לתגובות: orlygogo@gmail.com
