במלאת 15 שנה לעקירת גוש קטיף ובצל המחאות מול בית ראש הממשלה, רבים השוו בשבוע האחרון בין ט' באב תשס"ה לימים החמים האלה, ודיברו על ההבדל בסיקור התקשורתי וביחס המשטרה למפגינים. העלבון של מי שכאבם לא נשמע אז, לא שכך עם השנים. אבל היחס של רבים מהם למחאות בבלפור מלמד שלקח אחד של אותו הקיץ שכחו מזמן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מפגשים מעולמות דומים: נשים יוצאות אתיופיה וחרדיות מדברות על המשותף
– חד צדדיות מביכה: חדשות 13 צריכים לעשות חשבון נפש
– בצה"ל מעלימים עין מאלפי פלסטינים שחודרים לישראל
הרי אריאל שרון לא נחת מהשמיים, ולא הגיח לחיינו פתאום ב-2005. שרון נשאר שרון. תקיף ודורסני, מלא בוז למנהל תקין, רומס תהליכי קבלת החלטות ועסוק בדמוניזציה של מתנגדיו. הוא היה כזה כבר משנת 53', אז פיקד על הכוחות בקיביה, לא כל שכן מ-82', אז שיקר לראש הממשלה וחרחר מלחמה. רק שכול עוד קידם צעדים שהיו לרוחם, לא הייתה במחנה הימין שום תלונה על תכונותיו של ה"בולדוזר". עד שיום אחד, מסיבותיו הוא, החליט להפעיל את אותם הכלים ואותם דפוסי האופי – והפעם נגדם. כך החל הקמפיין נגד המתיישבים, שצייר אותם כאלימים וכאויבי העם. כך נזרק הצידה משאל המתפקדים בליכוד, כשתוצאותיו לא היו לרוחו. הציונות הדתית הייתה בהלם, ואנשיה חשו נבגדים ומרומים. מי שעקב בדאגה אחרי שרון כל השנים – לא היה מופתע. הוא לא הפך את עורו, רק את כיוון החיצים.
אחרי כל זה, אפשר היה לצפות שהימין העמוק, האידיאולוגי, שנכווה ברותחין בהתנתקות, יעשה כל שביכולתו שלא להמליך שוב מנהיג כל יכול. מי אם לא הם יפחד להפקיד את הכוח בידי אדם אחד, שמקבל החלטות בלי מנגנון, בלי נימוקים ובלי מגבלות. שרצונו פקודה ואין סביבו מי שיתנגד לו ויעמוד בפניו אם יסטה מהדרך. אחרי הטראומה של שרון, איך יעזו להפקיד את המושכות בעיניים עצומות בידי מי שהצביע בעד ההתנתקות, ששיקול דעתו מושפע מהסתבכות אישית בפלילים, שעושה במפלגה, בממשלה ובמדינה כבתוך שלו. איך יתכן שיגבּו שוב שליט המבקש להחריש כל חולק, לעקר כל מחאה, ולהשמיץ כל מי שיקום למולו.
מי ערב לכם שרק את היד שלכם הוא לא ינשוך. שיעמוד במילתו, לראשונה, במיוחד בשבילכם.
אם אתם עדיין זוכרים, איך לא רועדות לכם הידיים.
