עירובין דף ו ע"ב – ז ע"א
בתוך הדיונים הסבוכים אודות טלטול במבוי סתום (רחוב שיש לו פתח אחד לרשות הרבים ושלושה קירות) או מבוי מפולש (רחוב שיש לו שני פתחים לרשות הרבים), מספרת הגמרא על מקרה בו נתקלו חז"ל במבוי עקום – כזה שיש לו שני פתחים אמנם, אבל לא זה מול זה אלא בצורת האות רי"ש – וחכמים החליטו להחמיר, פעם אחת כדעת רב ופעם אחת כדעת שמואל. אם לנסות לתאר את הרקע בקצרה, הרי שמבוי מפולש דורש תיקון משמעותי ממבוי סתום כך שאפשר יהיה לטלטל בתוכו חפצים בשבת. לדעת רב, יש צורך בהתקנת קורה מעל הפתח או "לחי" – קורה צדדית. לפי שיטת שמואל, יש להתקין דלתות באחד משני הפתחים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ללא חובת בידוד: התיירות מישראל ליוון צפויה להתחדש
– זיהוי מהיר ותקיפה הגנתית: ישראל הפכה למעצמת סייבר
– "הרחובות שממו פרט למתים": 75 שנה להפצצת הירושימה
במקרה של מבוי עקום, יש מחלוקת בין רב לשמואל: רב רואה בו מבוי מפולש ושמואל לא. וכאן אנחנו מגיעים לחומרה הכפולה שאימצו חכמים. מצד אחד, בדומה לתפיסתו של רב, הם עושים במבוי העקום דין כמבוי מפולש – כלומר דורשים תיקון משמעותי כדי שאפשר יהיה לטלטל בו בשבת. מצד שני, הם מאמצים את שיטת שמואל לתיקון במבוי מפולש: התקנת דלת בפתח. אם לפשט: מבוי עקום – כזה שהפתחים שלו אינם זה מול זה – דינו אינו כדין מפולש לדעת שמואל, ובכל זאת חכמים אימצו את התיקון המחמיר המקובל על שמואל במקרה של מבוי מפולש.
תארו לכם מקרה שבו אבא אומר שעל אכילת ממתק, ילד יידרש לצחצוח שיניים מיד, בעוד אמא טוענת שמספיק לשטוף את הפה. אמא סוברת שאכילת תמרים היא כאכילת ממתק, ואבא סובר שלגמרי לא. זה בסך הכול פרי. בא האח הבכור ומאמץ את החומרות של שני הוריו: אחיו הקטן אכל תמרים? הוא יראה בזה ממתק כשיטת אמא, אבל ידרוש צחצוח שיניים קפדני כשיטת אבא, על אף שאבא בכלל לא רואה בתמרים ממתקים.
וכאן שואלת הגמרא: האם ראוי לאמץ החמרות של שני צדדים שונים? והרי למדנו בברייתא שההלכה כבית הלל, ומי שרוצה לעשות כבית הלל – עושה כבית הלל. ומי שרוצה כבית שמאי – עושה כבית שמאי. אבל מי שמאמץ רק את ההחמרות של שני הבתים מכונה כסיל; ומי שמאמץ את ההקלות של שניהם מכונה רשע. מתוך כך למדנו מחז"ל לאמץ שיטה אחת ולהתמיד איתה – בין כשהיא מחמירה ובין כשהיא מקלה, ולא לעבור נתיב לפי הנוחות או הרצון להחמיר או להקל על עצמך.
מעירה הגמרא שהדברים הללו נכתבו לפני שאמרה בת קול – "הלכה כבית הלל", שלמעשה ביטלה את האפשרות לבחור בין הבתים וציוותה לדורות לאמץ את שיטת בית הלל. ועדיין, גם בזמן שהדעה לא הייתה מגובשת ואפשר היה לבחור שיטת הנהגה פרטית, לא היה ראוי בשום צורה ללהטט בין השיטות. אדם ירא השמים – אז והיום – התבקש לעשות לעצמו רב ולדבוק בשיטתו בכל תחומי ההלכה.
הגמרא מגיעה בסופה של הסוגיה הזו למסקנה שאין מאמצים חומרה משיטות שונות כשיש סתירות בין הדברים, אבל אם אין סתירה ביניהם אפשר להחמיר מפה ומשם. ובמקרה שלפנינו, אומרת הגמרא, אין קשר בין ההלכות. יש שאלה אחת – מה דינו של מבוי עקום – ושם הכריעו חכמים כרב: דינו מפולש. ויש שאלה אחרת – מה דינו של מבוי מפולש – ושם הכריעו כשמואל. ואם לחזור לדוגמת ההורים: בשאלה מה דינם של תמרים, האח הבכור הכריע כדעת אמא – ממתק; ובשאלה מה עושים אחרי אכילת ממתק, הוא הכריע כדעת אבא – מצחצחים שיניים בהקפדה.
אם להציץ רגע לתוככי התסבוכת הכללית של סוגיה זו, נגלה תופעה מעניינת. הברייתא משתמשת במילים קשות בשתי האפשרויות: מי שמחפש להקל בהלכה בכל מחיר, ומי שמחמיר בכל מחיר. אפשר להבין מדוע מחמירים חז"ל עם מי שמחפש הקלות בכל מחיר, שהרי הוא לכאורה מתנער מיראת שמים אמיתית ומחפש לו את המינימום הדרוש כדי להישאר בתוך המחנה המאמין; אבל מה יש להם נגד מי שמבקש להחמיר? הרי לכאורה, הוא מפגין יראת שמים של ממש!
אולי זו בדיוק הבעיה – הוא מפגין. בשתי הדרכים הקיצוניות ישנה הפגנתיות ומן הזיוף, ובזה חז"ל אינם תומכים. הם לא מעוניינים בהחמרה לשם החמרה כשם שאינם מכבדים את ההקלה כברירת מחדל. הנקודה המשותפת לשני האדונים היא שהם מאמצים גישה שאינה תואמת אורח חיים יהודי אמיתי ועקבי שיש אפשרות להתמיד איתו לאורך זמן. בסופו של דבר יש כאן שני צדדים של אותה מטבע ממש: התייחסות לצורה במקום למהות. אצל המקל הצורה היא במדרג המינימום ואצל המחמיר במקסימום, אבל שניהם נגועים במידה ניכרת בחלק הפחות חשוב ופחות מתמסר לעניינה של ההלכה. המחמיר בהלכה אולי אינו רשע אבל הוא גם אינו נוהג בתבונה שהיהדות מצפה ממנו.
