אינני שייכת לז'אנר חובבי ממשלות האחדות. כתבתי את זה כאן כבר בעבר, והנה אני כותבת זאת שוב. בשל כורח תמכתי בהקמת ממשלת האחדות הרעה הזאת, באמונה קטנה בבשורה שהיא מביאה, ובתקווה גדולה שאולי עם משבר הקורונה לפחות היא תדע להתמודד. תפקיד הממשלה הוא לנהל את המשבר תוך שמירה על אמון הציבור, כתבתי כאן בסוף אפריל, בהתייחס למשימת־העל של ממשלת האחדות – הקורונה, במשבר הזה אמון הציבור הוא לא פריווילגיה אלא כלי חיוני. בתמימותי חשבתי שאחדות תביא אמון במלחמה במגפה, שלא אמורה להיות ימין או שמאל. שגיתי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זיהוי מהיר ותקיפה הגנתית: ישראל הפכה למעצמת סייבר
– דרישה למנהיגות חדשה: הפיצוץ ששבר את אזרחי לבנון
– הפכים משלימים: ג'ו ביידן בחר בכל מי שהוא לא
הממשלה הזאת היא אחת הגרועות שידענו. היא מנופחת – גם משרים וגם מאגו, מסורבלת להחריד, לא מסוגלת לקבל החלטות, מדברת בקולות סותרים ולא מצליחה להתמודד עם משימת־העל שלה. נראה שגם לקברניטיה יש מעט מאוד אמונה בה. לחלק מהמשרדים החדשים אין בכלל תקציב, לאחרים אין משרדים פיזיים והם מנהלים את ענייני המשרד מבתי מלון או מבתי קפה בירושלים. מבחוץ זה לא נראה כאילו למישהו דחוף להסדיר את כל אלה ולנהל את האירוע בצורה הגיונית.
אבל הכי גרוע: הממשלה כושלת במלחמה בקורונה. זו הייתה הסיבה המרכזית להקמתה, היא הבעיה הכי דחופה היום בישראל, והיא מנוהלת בצורה חובבנית ומלאת אגו. אמון הציבור, הקריטי כל כך כדי למגר את המגפה, נמצא בשפל. ואיך יכול להיות אמון מצד הציבור, כשהאמון בין גורמי הממשלה הוא נמוך עד לא־קיים, ואלה עסוקים בלהדליף ולהשמיץ אלה על אלה? זה פשוט לא עובד. השבוע התבשרנו שגם פרופ' גמזו, הממונה שהביאו למלחמה בקורונה ושעושה רושם רציני ביותר, מאיים להתפטר לנוכח התנהלות השרים שלא מאפשרים לו לעבוד בצורה מקצועית.
ראש הממשלה נתניהו אמר לאחרונה שגנץ מנהל "ממשלה בתוך ממשלה", ויש בזה משהו. אינני יודעת אם זה גנץ עצמו או הסובבים אותו, אשכנזי וניסנקורן, אבל ההתנהלות הלעומתית של השותפה הפריטטית ניכרת. שלא לדבר על פליטי מפלגת העבודה, פרץ ושמולי, שבכלל מנהלים אופוזיציה מתוך עמדת כוח בממשלה. זה מתבטא, בין היתר, באופן מופגן ומרגיז בתמיכה בהפגנות נגד נתניהו. חברי כחול לבן מזדהים באופן מלא עם ההפגנות, לעיתים רואים את עצמם שם. ההפגנות ההמוניות, הממוסמרות בקיר הדמוקרטיה, מקבלות גיבוי כחול־לבני, בעוד תפילות בחוץ מוגבלות לעשרים איש בלבד, וכך גם אירועי תרבות תחת כיפת השמיים. מה ההבדל בין הפגנה להופעה בקיסריה או לתפילה בכותל? אין הבדל. אבל הכול פוליטי והכול מפוזיציה, ולכן הן ממשיכות להתקיים בצורה חסרת אחריות וחסרת היגיון.
משאמרנו את זה, צריך להגיד שהפרת ההסכם הקואליציוני היא דבר מגונה שלא ייעשה. גנץ ונתניהו סיכמו על תקציב דו־שנתי, הם קבעו את זה בהסכם הקואליציוני ביניהם. איך ראש הממשלה לוקח פתאום צעד אחורה? כי זה לא נוח פוליטית? כי הוא רוצה תחנת יציאה? הרי את הממשלה הזאת אפשר לפרק על כל כך הרבה דברים – מוצדקים אגב – אז איך זה שדווקא מה שנקבע במסמרות בהסכם נדרס ברגל גסה על ידי הליכוד? אין ערך למילה? לחתימה? משהו? אחת הגרסאות ששמעתי השבוע מאחורי הקלעים, היא שגנץ סחט את נתניהו בדבר התקציב הדו־שנתי בעת חתימת ההסכם. סליחה, אבל זה לא הסבר מספק. גם גורמים באוצר, שהם לגמרי לא־שמאל, אמרו לי השבוע שבעוד בחודש מרץ או אפריל היה היגיון בהעברת תקציב חד־שנתי, לאור אירוע הקורונה הכאוטי, הרי שבחודש אוגוסט בואכה ספטמבר, אין שום הצדקה לתקציב כזה.
ועכשיו – מה טוב לישראל? אני יודעת שכרגע יש דבר גרוע יותר מממשלת אחדות כושלת, והוא בחירות. בחירות רביעיות בתוך שנתיים, כשאנחנו בלי תקציב ועם קורונה, הן בכייה ציבורית וגם בכייה ימנית. מי שמסתנוור מהסקרים, כדאי שירכיב משקפי שמש. בשלוש מערכות בחירות לא הצלחנו להכריע ולהגיע ל־61, אז לשחק עכשיו שוב ברולטה יקרה על הגב של הציבור וללכת לעוד סבב? זה חוסר אחריות לאומי. אם יש דרך לפרק את הממשלה הרעה הזאת וליצור ממשלה אחרת, תעשו את זה. אם אין – תתמודדו עם מה שבישלתם, תעבירו תקציב ותאפשרו למשק לנשום.
מי פה המסית?
לפני שבוע התפרסמה כתבה באולפן שישי בחדשות 12, ובה ריאיון מיוחד עם יונה אברושמי. לא יודעת למה דחוף היה להוציא את אברושמי הרוצח מהנפטלין. בריאיון הוא לא הביע כל חרטה על המעשה שביצע, כשרצח את פעיל שלום עכשיו אמיל גרינצווייג ז"ל בשנות השמונים. להפך. המפגינים בבלפור, אמר האדמו"ר אברושמי, הם "חיידקים שצריך להשמיד", והוסיף ש"בבלפור, יש בחורים צעירים, הם ילכו לשם והם יודעים מה לעשות". קריאה מופגנת לפגיעה ולאלימות.
למי אכפת מיונה אברושמי? במקום לתת לרוצח הזה להירקב בחוסר רלוונטיות, נותנים לו להיות דמות לאומית. אנחנו יושבים על חבית נפץ ימין־שמאל. למה לזרוק לתוכה גפרור?
תגידו, למי אכפת מיונה אברושמי? הוא לא דמות נערצת, לא מנהיג, לא סוחף אחריו שום קבוצה. אפילו את הרצח הוא ביצע לבד, והסביר לכתב יגאל מוסקו ש"לזרוק רימון לא צריך עוד בנאדם". אז בשביל מה זה טוב? במקום לתת לרוצח הזה להירקב בחוסר הרלוונטיות, נותנים לו להיות דמות לאומית. השתגעתם? המצב עדין כל כך. נפיץ כל כך. מתוח כל כך. אנחנו יושבים על חבית נפץ ימין־שמאל ציבורית. הכול גועש. למה לזרוק גפרור לתוך החבית הזאת? איפה האחריות שלכם? לכתב הוותיק מוסקו היה דחוף לדעת מה דעתו המלומדת של הרוצח אברושמי, ולתת לו את הרמקול הפופולרי של חדשות 12 כבמה להסתה לרצח.
המשטרה כבר פתחה בחקירה נגד אברושמי, וטוב עשתה. אבל לא פחות מכך, הציבור צריך לפתוח בחקירה נגד יגאל מוסקו. חקירת חוסר אמינות ופקפוק מקצועי. יש לי השערה מדוע היה דחוף למוסקו, שלא ידוע בחיבתו לימין, לדחוף מיקרופון לפיו של אברושמי ולתת לו את אחת הבמות העיתונאיות הנחשקות בארץ. באמצעות אברושמי מבקש מוסקו לצבוע את כל הימין באלימות. ואם חלילה וחס יהיה מישהו שילך לבלפור ו"ידע מה לעשות", כדברי אברושמי, אז אדון מוסקו יוכל לבוא ולהגיד – אמרתי לכם, הנה הימין האלים והרצחני. ואני אומרת: אם חלילה יישפך כאן דם בעקבות הריאיון הזה, גם ידיו של מוסקו יהיו מגואלות בו.
