בכובע אדום וקול רך, אישה גדולה יחידה ותמה, עמדה ושאלה – למה? וכל הרי הגעש וכל הסערות עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה. עמדו מזעפם ולא מצאו תשובה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ללא חובת בידוד: התיירות מישראל ליוון צפויה להתחדש
– לא נצא לקרב מול אחינו, גם לא בשם העוולות כולן
– איש צבא לבנון לשעבר הצטרף למוחים – ונעלם
בשעה שהמערכת הפוליטית דוהרת אל פי תהום, משב רוח רענן נשב השבוע ממליאת הכנסת בנאום הפתיחה של ח"כ תהלה פרידמן (כחול לבן), שאמרה בעצמה שאולי גם יהיה נאום הסיום שלה. בשעה שאנחנו מגלגלים על הלשון את צמד המילים המוזר "בחירות רביעיות", בשעה שאנחנו עומדים משתאים אל מול התרגילים של מפלגת השלטון ואל מול פיתוליה ביחס להפרת ההסכם הקואליציוני על התקציב הדו־שנתי, עמדה לה אישה יחידה ותמה ודבריה כמים צוננים על נפש עייפה מאוד מאוד מהפוליטיקה הישראלית.
צפו: נאום הבכורה של ח"כ תהלה פרידמן
למה אנו נראים ככה? ולמה אנחנו נשמעים ככה? ומה עוד חשוב לנו פה? וכמה מתחנו את גבולות השיח עד שארצנו שינתה את פניה? למה אנחנו כבר לא מזהים את עצמנו? כיצד אנחנו שוב, כמו אז, בשלהי ימי בית שני, שורפים את מחסני האמון שלנו ומתאהבים ביכולות הפנומנליות שלנו לשנוא כל כך טוב? ולמה אנחנו כל כך מנסים לנצח ולהביס ולכופף את אלה ששונים מאיתנו? למה התרגלנו לחשוב שזו הדרך היחידה להתנהל כאן? למה הפסקנו לראות יופי באחרים? ולמה אנחנו מדמים לחשוב שהכאבים שלנו כואבים יותר משלהם?
את כל הפחדים שלנו ואת כל המשקעים שלנו ואת כל הכאבים והקרעים שלנו הביעה ח"כ פרידמן. את ההיסטוריה שלנו, את ההווה, את פגעי התקופה. על הקנאות והפלגנות שלנו היא דיברה, על הלחם והחמאה שבעלי השררה, חברי הכנסת ושרי הממשלה, עסקנים ויחצנים ומנהלי קמפיינים דוחים – עושים מהם בדרך כלל שטיקים וספינים וציוצים כעורים ומנדטים. הו כן, הרבה הרבה מנדטים. ומפני חטאינו גלינו מארצנו ומפני חטאינו אנחנו עומדים נבוכים מאוד היום. משפשפים את עינינו בתדהמה למשמע דבריה של ח"כ פרידמן. היש עוד קול שפוי במערכת הפוליטית שלנו? היש עוד בכנסת מקום נטול אגו וציניות ותככנות? היש עוד תקווה?
פרדוקס המרכז
עוד לא נמצא פתרון לפרדוקס הקיצוניות. הרוב הדומם, השפוי והמתון שייך למרכז, אבל את גבולות השיח והגזרה קובעים שחקני הקצה. הקנאים מרימים את קולם ולוקחים איתם בשבי את המרכז. בקנאותם הם שורפים את מחסני המזון ונגמר המשחק, נקודה. תמות נפשם עם בחירות רביעיות וחמישיות ושישיות. ועד לאן מגיעים הדברים היום? עד כדי שחיקת מקומו של המרכז – כקללה, כגנאי, כאות קין של פשרנות, של חוסר דרך. המרכז מעצם היותו מרכז איננו בדלן וצעקן וקנאי. הוא מוכן לפשרות, כי כפי שאמרה פרידמן בנאומה – לא כל הטוב והיופי והאמת מצוי בכיסה של קבוצה אחת. המרכז מצליח לראות שמכל אלה יש גם לאחרים, ואיך יכניע ויכופף אותם – שהרי אלו כללי המשחק בפוליטיקה – אם יש בהם גם טוב? הלך עליו!
הח"כית הטרייה היא בסך הכול אישה טובה שנקלעה לזירת פשע. מה לה ולמקום הזה? הנאום שלה נשמע כמו ג'יבריש לאוזניהם של יושבי הבית הזה
את פרדוקס המרכז והקצוות מנסה פרידמן לפתור באמצעות "מרכזיות קנאית", כלשונה: "המרכז שלי הוא מרכז קנאי, שלא מוכן להתפשר על המרכזיות שלו. על האחריות שלו לכל תושבי המדינה. על המקום שיש בו לכל מי שרוצה באמת לחיות ביחד, ששם גבול לקנאות, ששם גבולות לאנוכיות. מרכז שיש לו מסירות נפש על מתינות, דמוקרטיה, יהדות שעושה מקום. מרכז שמגן בגופו על כללי משחק, שמאפשרים לנו לנהל מחלוקת בלי להתפרק לחתיכות". את השפה של ההכנעה ושל הצעקנות והכוחניות והאלימות, מנסה פרידמן להמיר בשפה שנותנת מקום גם לאחרים, הפלא ופלא – לא מתוך כך שאין ברירה, אלא מתוך בחירה.
אין שום פלא שאת התשליל של ראש הממשלה בנימין נתניהו שהביא לשיאים חדשים את הפוליטיקה הצינית, מגלמת אישה; שאת הצל של פוליטיקת הפירודים וההפחדות שלו, מנסה דווקא אישה להפוך לאור. אפשר להגיד שבדמותה של פרידמן, הצליח סוף סוף ח"כ לפיד להביא לאומה את הפוליטיקה החדשה שעליה הוא דיבר. אבל לפיד, כמו אחרים, יכול היה רק לדבר על אותה פוליטיקה חדשה. להביא אותה ממש בקולו וגופו נבצר ממנו. ידיו מגואלות בדם אותה פוליטיקה קטנה. הוא שבוי באותן התניות של איך מדברים ומתנהגים ומצייצים נבחרי ציבור.
פרצה בשיטה
ראיתי ברשת את התגובות הנרגשות לנאום הפתיחה של ח"כ פרידמן. רבים רבים חיכו לשמוע מעל בימת הכנסת קול שמבקש לנחם ולרפא ולחבוש את פצעינו. לצד התגובות החמות הרבות, ראיתי גם תגובות שלא מבינות איך אפשר לתרגם הלך רוח כזה לפוליטיקה. וגם אני תוהה, לא מאמינה עד הסוף שלתקווה יש מקום אמיתי בתוך הפוליטיקה הישראלית, לא מאמינה עד הסוף שאלה לא שתי זירות שונות לחלוטין – תקווה ופוליטיקה. התרגלנו לחשוב שהכלים שמשתמשים בהם בפוליטיקה הם הפך התקווה, ולכן אנחנו לא מאמינים שאפשר לתקן את מנגנון ההרס העצמי־לאומי שלנו, בטח שלא בכלים האלו. ולכן אחרי שהתרגשתי ודמעתי עם ח"כ פרידמן בסוף דבריה, התגנבה לליבי המחשבה שעם כל הכבוד וההערכה לכל מה שהיא מביאה איתה, אין לזה סיכוי לשרוד. משב הרוח יבש. קמלה התקווה הצעירה.
הח"כית הטרייה היא בסך הכול אישה טובה שנקלעה לזירת פשע. מה לה ולמקום הזה? הנאום שלה נשמע כמו ג'יבריש לאוזניהם של יושבי הבית הזה. היא עדות שיש פרצה בשיטה, פרצה בגדר המערכת. היא אמנם הצליחה להתגנב פנימה לכמה רגעים באמצעות החוק הנורווגי, אבל החריגות שלה מעידה כאלף עדים על השיטה והשפה השולטות במערכת הזאת. פרידמן היא יוצאת מהכלל, המעידה על הכלל. אי של שפיות בביצה עכורה.
בכובע אדום וקול רך, אישה גדולה יחידה ותמה, עמדה ושאלה למה? וכל החליפות וכל הגנרלים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.
* * *
כתבתי את הטור, הלכתי לישון, קמתי בבוקר. אמרתי אי־אפשר ככה, לסיים עם כזה ייאוש. הוספתי פסקת נחמה. שלחתי למערכת. התקשרתי אחרי חצי שעה לבקש שיעצרו את מכונות ההגהה. אין ברירה הפעם אלא לסיים בייאוש. זו האמת המרה. חבר פעם אמר לי שהייאוש הוא זרע התקווה. אולי הוא צודק. רק כשנתייאש באמת מהמערכת הפוליטית שלנו, שהיא לא גזרת גורל ולא ירדה אלינו באש משמיים – נצליח גם לתקן אותה. והלוואי הלוואי שלא נתרגש כל כך כשנשמע נאומים כאלו. נהנהן באדישות. הנה עוד אחת שפשוט עושה את העבודה שלה ונמצאת במקום שהיא צריכה להיות בו.
