הרב יצחק אידלס ז"ל, ראש ישיבת מצפה אשתמוע ותושב טנא־עומרים, נפטר בתחילת השבוע ממחלה קשה. יומיים לפני כן נפטר ממחלה הרב שמעון ביטון ז"ל, רב קהילת רמב"ם בבית־שאן וראש בית המדרש "דרכי אליהו" בעיר. ספק רב אם הייתה היכרות בין השניים. הרב אידלס היה איש הדרום. הוא התגורר בעבר בימית ולאחר מכן בגוש קטיף, ובעבר גם היה ר"מ בישיבת שדרות. הרב ביטון היה איש הצפון. הוא נולד במגדל־העמק, גר שנים ארוכות בקיבוץ טירת־צבי ולאחר מכן עבר לבית־שאן. אבל היה ביניהם מכנה משותף ראוי לציון בימים אלו, 15 שנה לעקירת גוש קטיף. שניהם בחרו לגור ביישוב הטרוגני של דתיים וחילונים, בהשפעת העקירה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נישואים בבני אדם: האדמו"ר מבעלזא לוקח מנהיגות לטוב או לרע
– אסון נמל ביירות: מה שישראל צריכה ללמוד
– תיאוריית הקשב: מסע אישי לטיפול בהפרעות קשב וריכוז
הרב אידלס, אשתו לאה וילדיהם גרו 23 שנים בגוש קטיף. מחציתן בעצמונה ומחציתן במורג. אחרי שנעקרו מביתם הם בחרו, יחד עם עוד 13 משפחות ממורג, להצטרף ליישוב החילוני טנא־עומרים בדרום הר חברון. הסיבה הייתה חברתית. בספר "מקום" שכתבה עפרה לקס על קהילות גוש קטיף לאחר העקירה, מצוטט הרב אידלס: "רציתי להישאר בגוש קטיף, אבל כבר אז עשיתי תשובה על כך שלא יצרנו מספיק קשר עם היישובים החילוניים בצפון החבל ובוודאי עם העם. אני לא מצטער על ההתיישבות בגוש, אבל היה ברור לי אז, וזה עדיין רלוונטי, שאנחנו צריכים להיכנס לראש של החילונים. אני, אחרי כמעט עשר שנים, עדיין לומד איך מדברים איתם, מה מעסיק אותם ואיך בעזרת ה' נתקרב וביחד נתקדם".
הרב שמעון ביטון, אשתו רותי וילדיהם, גרו 24 שנים בקיבוץ הדתי טירת־צבי. שנה אחרי עקירת גוש קטיף הם עברו לבית־שאן, והרב שמעון החל לכהן כרב קהילה במסגרת פרויקט של רבני קהילות שהוקם אז על ידי ארגון "שעלי תורה". כששאלתי אותו לסיבת המעבר, במסגרת ריאיון לספר "דווקא שם" על הגרעינים החברתיים, הוא הצביע על עקירת גוש קטיף. כמו רבים מהציבור הדתי־לאומי הוא חווה את העקירה באופן טראומטי. עוד לפני שיצאה לפועל, הוא סבר שתוכנית ההתנתקות מוכיחה את הצורך של הציבור הדתי־לאומי להתערבב יותר בחברה הישראלית.
הרב אידלס והרב ביטון אינם מקרים בודדים. הרב אופיר כהן, שהיה יו"ר המזכירות של כפר־דרום, הוא היום ראש הגרעין התורני באשקלון. "כשאתה לא בא במגע ישיר עם אנשים, אתה לא יכול להגיד אנחנו עם העם", אמר לי בעבר. 25 משפחות מעקורי נצרים בחרו לגור כגרעין תורני בעיר אריאל. עוד עשרות משפחות שלא גרו בגוש קטיף, הצטרפו לגרעינים חברתיים בערים לאחר העקירה, ונימקו את המהלך ברצון להתערות בחברה הישראלית.
ד"ר עדה גבל, תושבת תל־קטיפא בגוש קטיף, הייתה מזכירת מטה המאבק של גוש קטיף נגד העקירה. כיום היא מתגוררת עם משפחתה בתל־אביב. בריאיון לפני כשנתיים אמרה לי: "אחד הדברים המשמעותיים שדיברנו עליהם במטה המאבק, היה שהחטא הקדמון הוא ההסתגרות, ושהחברה הישראלית צריכה להכיר אותנו. ההבנה שהחברה הישראלית צריכה שנהיה כאן, בתל־אביב, כדי להיות חברה נורמלית שמסוגלת להכיר ולחיות ביחד – התבססה שם, בגוש קטיף".
