תאי הווידוי מלאו לאחרונה ידוענים שליבם נוקף אותם על תמיכתם לפני כשלושה־ארבעה חודשים בהקמת ממשלת האחדות נתניהו־גנץ. "טעיתי כשתמכתי בהצטרפות כחול לבן לממשלת האחדות", צייץ, למשל, דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו. הוא מתח ביקורת בוטה על נתניהו ("הליכוד והמדינה נחטפו"), אבל לא הקדיש מילה לברירת המחדל. האם הייתה חלופה לממשלת אחדות מלבד בחירות רביעיות? ממשלת מיעוט שערורייתית שנשענת על בל"ד הייתה מחזיקה מעמד יותר מקיץ אחד? אז על מה בדיוק צריך להתנצל?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אלפי פצצות, מאות טילי נ"מ: נתוני התקיפות בסוריה נחשפים
– ללא חובת בידוד: התיירות מישראל ליוון צפויה להתחדש
– "הרחובות שממו פרט למתים": 75 שנה להפצצת הירושימה
גם גירושין של זוג נשוי אינם מצריכים בהכרח התנצלות. ברוב המקרים מדובר באהבה שהייתה נכונה לשעתה. אמנם בין נתניהו לגנץ לא שררה מעולם אהבה, אבל באביב 2020 הם הגיעו למסקנה שאהבת המולדת מצריכה הקמת ממשלת אחדות, בגלל הקורונה ובגלל הצורך הדחוף בפיוס. כך, לפחות, התבטאו שניהם. 73 חברי הכנסת שהצביעו בעד הממשלה החדשה שיקפו כמיהה נרחבת לשילוב זרועות לאומי בעת הקשה הזו. גם הסקרים שיקפו. עם ישראל, ברובו הגדול והאחראי, הבין שגלי ההרס הכלכליים של המגפה מצריכים ממשלה רחבה למשך ימים רבים.
רק אגף מסוים מאוד, בלתי אחראי בעליל, המשיך ללבות את אש הפלגנות. שלוש מערכות בחירות רוויות משטמה לא הספיקו לו. כשהקורונה שוב הרימה ראש הוא מיהר ליישר איתה קו, ולתקוף. שום ממשלה בישראל לא ספגה גלי ארס אופוזיציוניים דומים, אפילו לא ממשלת גולדה בחורף 73'־74' או ממשלת רבין שלאחר החיבוקים עם ערפאת. שלל גידופים וחרפות שהוצאו בעבר אל מחוץ לחוק, בעוון הסתה והמרדה, הפכו בן־לילה לנורמטיביים. האנרכיזם עבר תהליך לגיטימציה מואץ. בני גנץ צויר כשותפו של השטן מבלפור. ראשונים להסתער עליו ולנעוץ בו קלשונים היו העיתונאים שנשאו אותו על כפיים במשך שנה וחצי. פתאום הוא תואר כסמרטוט רצפה וכבוגד נאלח.
להגיד שגנץ כרע תחת גלי המשטמה, יהיה פשטני מדי. יו"ר כחול לבן נכנס לקואליציה ברגליים כושלות, ועשה מאז עם אנשיו כמעט כל מאמץ כדי להמאיס על הליכוד את חייהם המשותפים. הוא ואשכנזי חתרו מול האמריקנים תחת תוכנית הריבונות. שניהם אפשרו לאבי ניסנקורן להפוך את לשכת שר המשפטים למבצר של התגרויות בראש הממשלה ובימין כולו. חוק ההמרה הפרובוקטיבי של מרצ זכה באופן בוגדני לתמיכתם, בניגוד להסכם הקואליציוני. אפילו את המאבק בקורונה הם הצליחו להפוך שוב ושוב לסלע מחלוקת. לא רק שלא יצאו נגד הפגנות השנאה של מניפי הדגלים השחורים, הם השתדלו לשדר אהדה למפגינים. אז מה הפלא שלליכוד ולנתניהו אכן נמאס. גנץ לא סיפק להם עילות כלשהן להיצמד להסכם הרוטציה, שבלשון המעטה לא אהבו מראש. עניין התקציב הוא רק תירוץ כמובן, אבל המוטיבציה אמיתית לגמרי.
בצמרת הליכוד טוענים שגם שיכרון הכוח של בג"ץ הקיץ הוא תוצאה של התנהלות כחול לבן בממשלה ושל הגיבוי האוטומטי שלה לכל גחמה פרקליטותית או בג"צית. אם הליכוד יסכים לתקציב דו־שנתי ויאבד בכך את היכולת לביטול הרוטציה, מני מזוז וחבריו ירמסו סופית את הימין, וישראל תיפול בידי השמאל למרות הפסדיו החוזרים ונשנים בבחירות. עכשיו רק חסר שביידן ינצח בבחירות באמריקה ועידן אוסלו יקום לתחייה, נאנחים בליכוד. לכן הימין חייב להתיישר כעת עם נתניהו ולהסכים לפיזור הכנסת.
הנחת היסוד הסמויה של הדברים אומרת שנתניהו הוא הימין והימין הוא נתניהו, אבל היא כבר מזמן לא תקפה. תיקי נתניהו טרפו את הקלפים עוד ב־2019, והקורונה פיזרה אותם לכל עבר. מיום ליום מתרבים אנשי ימין הסבורים כי למרות העוול המשפטי שנעשה לראש הממשלה, טובת האומה מחייבת אותו להרפות. לדעתם, אסור לו לנהל את מלחמותיו האישיות על גבה של כלכלת הלאום המתרסקת והולכת. הם רואים בו אחראי מרכזי למשבר הפוליטי המחריף ליום ליום.
כששיעור האבטלה עדיין מבהיל, כשילדי ישראל צפויים לשנת לימודים אבודה נוספת, ראש ממשלת ישראל נדרש לחשוב תחילה על המובטלים ועל הילדים ורק אחר כך על עצמו. אפילו אוהדיו משכבר הימים מתקוממים לנוכח האפשרות שהוא יגרור את המדינה המעונה והמסוכסכת הזו למערכת בחירות נוספת. אם אינו מסוגל להכריע לאלתר את גנץ, שגם עמדתו שלו בסוגיית התקציב נשענת על מניעים אנוכיים בלבד, אז שיתפשר מיד בנושא התקציב או שיעביר את השרביט למישהו אחר בליכוד שכן מסוגל, כי באמת אין לנו ארץ אחרת. קודם כול צריך להתגבר על הקורונה, ורק אחר כך לבוא חשבון עם גנץ.
אם נתניהו בכל זאת יתעקש למצות לאלתר את הסכסוך עם גנץ, ובנובמבר נלך שוב לקלפי, יש סיכוי גבוה שהליכוד יוכה שם. במקרה הטוב המצביעים יערקו לנפתלי בנט; במקרה הרע הם יישארו בבית. בכל מקרה, ישראל תישאר עוד חצי שנה בלי תקציב ועם קורונה. האם זאת הירושה שבנימין בן בנציון נתניהו מעוניין להשאיר אחריו? השורה האחרונה שלו בדברי הימים? אם לא, נשארו לו פחות משבועיים כדי להפתיע את אוהביו ואת יריביו כאחד, ואולי גם את עצמו. ישראל לפני הכול.
