אני מבין את מי שמאוכזב ואפילו כועס על ראש הממשלה בנימין נתניהו שהסכים, כפי שהתבשרנו אתמול, לדחות את החלת החוק הישראלי בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. גם אני ייחלתי לריבונות בהקדם, קיוויתי ופעלתי, ואף הייתי שותף לוויכוח הפנימי אם לאמץ את תוכנית טראמפ וכיצד. תמכתי בתוכנית למרות האתגרים, מתוך ראייה של טובת ההתיישבות וטובתה של ישראל. האמנתי שנכון לנו לחבק אמירה מדינית חשובה כל כך, שקובעת כי ההתיישבות אינה מכשול לשלום וכי כדי להגיע לשלום אין צורך לעקור אף יהודי מביתו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במקום ריבונות: הסכם עם איחוד האמירויות
– טרור מבית: האם חיזבאללה אחראי לפיצוץ בביירות?
– ללא חובת בידוד: התיירות מישראל ליוון צפויה להתחדש
הוויכוחים הפנימיים, ברמה הפוליטית ובתוכנו פנימה, גרמו לעיכוב במימוש התוכנית. ועתה, בדלת שהשארנו פרוצה נכנסה הזדמנות אחרת. הסופר האמריקני מרק טווין כתב: "בדרך כלל אני מבחין בהזדמנות רק כשהיא חדלה להיות". אבל הסכם השלום שנרקם בין ישראל לאיחוד האמירויות ושבגינו דוחה ישראל לעת עתה את החלת החוק הישראלי, גם הוא הזדמנות לטובתה של ההתיישבות.
כאשר הוקם גוש אמונים סיפרו לנו שאנחנו מונעים שלום, בוועידת מדריד הפנו כלפי ההתיישבות אצבע מאשימה, וגם בהסכמי אוסלו דיברו על הצורך לפנות יהודים כדי להביא לשלום. עד כדי כך הצליחו לשכנע אותנו אומות העולם והערבים, שכדי להביא לשקט מרצועת עזה ביצע ראש הממשלה שרון את מהלך ההתנתקות. לפני 15 שנה בדיוק, ב־15 באוגוסט 2005, הוחל החוק האוסר על יהודים להתגורר ברצועת עזה.
בעצם חתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות, הטענות האלו בטלות ומבוטלות. הנה לפנינו מדינה ערבית חותמת על הסכם שלום, והתנאי היחיד מבחינתה הוא דחייה בלבד, לא ביטול או חזרה, בהחלת החוק.
לאורך הדרך אנחנו מבקשים להתנחל בלבבות, מבקשים שיראו בנו שותפים לשלום ולא נגדו. אנחנו מבקשים את טובתה של מדינת ישראל. עתה, משיש לפנינו הסכם שלום שמכיר הלכה למעשה בנוכחות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, הרי שהשגנו את אחת המטרות החשובות שביקשנו להביא להתיישבות.
נכון, לא הגשמנו את הכול. אדם צריך לדעת על מה הוא חולם ומה הוא שואף להשיג, מה הוא יכול להבטיח לעצמו, ומהו הקו האדום שממנו לא ייסוג. החלום הוא החלת הריבונות ושלום עם שכנינו בלי שניאלץ לעקור אף אחד מביתו. היינו קרובים להשיג את החלת הריבונות ופספסנו, עתה אנחנו יכולים להשיג הכרה,של מדינה ערבית. זה יותר ממה שהיה לנו אתמול, ועל כן המחיר ראוי בעיניי.
החברה הישראלית והמערכת הפוליטית נמצאים בימים של שבר. האלימות המילולית ואי־היציבות הפוליטית הפכו את הרחוב הישראלי לזירת התגוששות.
הסכם שלום עם מדינה ערבית הוא צעד שבעיניי אין ישראלי ויהודי שאינו מייחל לו. אנחנו מתפללים לשלום ורוצים שלום. לא נכון להתיישבות להטמיע קונפליקט בחברה שסועה גם כך. זו לא העת ועלינו לפעול באחריות, הן כלפי המדינה הן כלפי מעמד ההתיישבות.
גם אם כואב לנו אחרי שהרגשנו קרובים כל כך, ננשוך שפתיים, נברך וניגש למלאכה מחר בבוקר כדי להביא להחלת החוק הישראלי ביו"ש. אין לי ספק שהסכם השלום יביא גם דחיפה כלכלית משמעותית ויפתח לפנינו שוק חדש. בימי הקורונה, המובטלים הרבים וחוסר הוודאות הכלכלית, צעד שכזה הוא חיובי ואולי אף חיוני לבתים רבים שאין בידם להביא פת לחם לשולחן.
אני מאמין שהחלת הריבונות בוא תבוא, ושעלינו לפעול ולהביא אותה. אני מאמין שעלינו להיות קשובים לחברה הישראלית ולמדינת ישראל. חובה עלינו להיות ערניים לכל הזדמנות מדינית, במיוחד כזו שמביאה עימה בשורה. הבשורה בהסכם הנוכחי היא שהבית שלי באפרת הוא לא עוד מכשול לשלום.
