"עסקת המאה" שבה בשלום לבסיסה בוושינגטון. אמנם מעט קצוצת כנפיים ועייפה, אך מטרת העל של הממשל הושגה. כדי להסביר את הקביעה הזו צריך קודם כל להבין שעסקת המאה נתפסת בממשל האמריקני בדרך שונה מזו שבה היא נתפסת בישראל. עבורנו בישראל הדיון בעסקת המאה נסב בעיקר סביב שאלת הריבונות. את נשיא ארה"ב ואנשיו, להוציא השגריר דיוויד פרידמן, הריבונות לא כל כך עניינה. היא הייתה אמצעי ולא מטרה. גזר לישראלים ומקל לפלסטינים. משהו שיגרום לתכנית שלום "להחליק בגרון" של הימין הישראלי ומנגד ישבור את הגישה השלטת אצל חלק מהפלסטינים לפיה הזמן עובד לטובתם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פוטו אזיקים: אזרח שמצלם שוטר עלול למצוא עצמו באבו־כביר
– פורחת בסקרים, אבל תיאלץ להזיע: הדרך של קמלה האריס עוד ארוכה
– כולם חברים: הדבר שאנחנו חייבים ללמוד מחז"ל
טראמפ אמנם הכיר בזכותו של עם ישראל על מולדתו ההיסטורית, אבל זה כנראה לא מאוד מעניין אותו. טראמפ רצה הסכם שלום, והריבונות נראתה לו (או ליתר דיוק לכמה מיועציו הבכירים ביותר) ברגע מסוים כאמצעי שיוביל למטרה הזו. החלום האמיתי שלו היה להיכנס למועדון המצומצם של נשיאים אמריקנים שהיו שושבינים של הסכם שלום במזרח התיכון. חוליה נוספת בשרשרת של קרטר, קלינטון, ועכשיו דונלד טראמפ. טקס חגיגי על מדשאת הבית הלבן, תזמורת, שלושה דגלים מתנוססים. בצד ימין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, מצד שמאל מנהיג ערבי בכיר, ובתווך דונלד טראמפ, הנשיא שהאליטה האמריקנית לעגה לו כל כך, מראה שגם הוא יודע ויכול. זה החלום של טראמפ, שאותו ביקשה עסקת המאה להגשים, וככל הנראה גם הצליחה. טראמפ ואנשיו אמנם קיוו לראות שם בתחילה את אבו מאזן, אבל מבחינתם גם מוחמד בן זייד, שליט איחוד האמירויות, הוא חלופה סבירה לגמרי.
והריבונות? היא מילאה את תפקידה. העניקה לבין זאיד את ההישג לו היה זקוק – לגיטימציה להסכם בו הוא מעוניין לא פחות מישראל. הריבונות עשתה את שלה ועכשיו היא יכולה ללכת. מבחינת טראמפ אין פה שום בעיה. הוא גם מוכן לעזור לישראל בזירה הפנימית ולהצהיר שבעתיד היא עשויה אולי לחזור לשולחן, אבל אסור לטעות, איש בממשל טראמפ מלבד דיוויד פרידמן (שבתוך לבו הוא מתנחל דוס לא פחות מתושבי עפרה, בית אל וחברון) לא מתאבל על רדתה מסדר היום. בסופו של יום נותן הטון בסביבתו של טראמפ בסוגיות המזרח התיכון הוא החתן ג'ארד קושנר, לא הידיד דיוויד פרידמן.
מבחינה ישראלית יש כאן כמובן אור וצל. הצל הגדול הוא אובדן תכנית הריבונות, שעשויה הייתה לתת דחיפה עצומה למפעל ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון. האם באמת הייתה כאן שעת כושר שהוחמצה או שמא מלכתחילה הסיכויים לאור ירוק אמריקני לריבונות מעשית היו נמוכים – ישפטו ההיסטוריונים בעוד שנים. ללא ספק בשעה זו הטעם בפה הוא חמצמץ עד חמוץ. אך מנגד צריך לשים לב גם לאור. ההסכם הנוכחי הוא עדות כלפי כל העולם לכוחה הגובר של ישראל כמעצמה מזרח תיכונית. מעולם לא קרה שמדינה ערבית נכנסה למהלך נורמליזציה עם ישראל תמורת כלום ושום דבר כפי שקרה השבוע. המהלך מתאפשר רק בשל היותה של ישראל כוח משמעותי באזור. הפיכת היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות לפומביים מחזקת מאוד את המעמד הזה.
