גם אני, כמו רבים אחרים, התרגשתי מנאום הפיוס של חברת הכנסת החדשה תהלה פרידמן. היא נתנה ביטוי אמיתי לכמיהה של רוב הציבור הישראלי להורדת המתח, לפיוס, להפסקת השנאה וההסתה. מבחינה זו הוא בהחלט היה נאום חשוב, כפי שהגדיר אותו עמית סגל. אבל בלי לבטל דבר מחשיבותו ועוצמתו של הנאום, צריך גם להבין שאין בו המפתח להורדת המתח ולפיוס. כי ברובד הרעיוני שלו, בניגוד לרובד הרגשי, הוא לא נובע מהבנת עומק התהליכים שבהם אנחנו מצויים, וממילא איננו יכול להפיג או לרפא את המתח והיריבויות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "היא הייתה עולם ומלואו": נפרדים מפרופ' רות גביזון
– השעות, האחריות וחשבון הבנק הריק: רבנים צעירים מספרים
– טרור מבית: האם חיזבאללה אחראי לפיצוץ בביירות?
פרידמן מביאה בנאום את הפסקה החשובה והידועה של הרב קוק על "שלושה כוחות מתאבקים כרגע במחננו". היא קוראת לשלום ופיוס בין המחנות, לקבלה והכרה הדדית של כולם בכולם. "תנו לי לספר לכם משהו, הם לא ייעלמו. צאו לכמה בחירות שתרצו, אף אחד לא ייעלם אם נמשיך לנסות לנצח אחד את השני". כלומר, קריאה לשביתת נשק כללית.
בכך מחמיצה פרידמן את מה שהיא עצמה ציטטה מהרב קוק, את המילה "מתאבקים". כן, יש כאן מאבק, והוא חיוני. זהו מאבק היסטורי בין דורות ותקופות, בין כוחות ובין תודעות. מאבק בין זהות ישראלית־מערבית, לזהות ישראלית־יהודית. הרב קוק לא קורא לביטול המאבק, אלא רק לניהולו מתוך רוח אחרת ומתוך הבנת הדינמיקה שלו, ערכו ומשמעותו. זהו תהליך היסטורי הכרחי, והוא לא יתקדם ללא מאבק. אמנם אף אחד לא ייעלם בעקבות המאבק, אבל תהיה בו הכרעה ברורה, והיא נתונה ביד ההיסטוריה וביד מי שמשגיח ומקדם אותה. בסופו של דבר הניצחון יהיה של כולם, כי גם אלה ששואפים לנצח בשלב הקודם ולהתקדם, אינם עושים זאת כדי לבטל או למחוק אותו, אלא כדי לקחת גם אותו לשלב הבא. הם נאבקים גם בעבורו, כדי שלא יתמסמס, ייעלם ויאבד עם זרמי ההיסטוריה.
ישראל השנייה (במובן ההיסטורי, לא הסוציולוגי) נבנית כקומה שנייה, נוספת, על גבי ישראל הראשונה. לא מתוך מחיקתה, אלא כדי לתת לה משמעות נצחית ולהביאה לתכליתה. אכן, דרך ארץ קדמה לתורה, אבל לא צריך להיתקע בשלב הלאומי של דרך ארץ ועם ככל העמים. גם לא למחוק אותו חס ושלום, אלא לקדש אותו, להאיר אותו באור המשמעות שתורת ישראל נותנת לתחייה.
תהלה פרידמן עצמה היא ביטוי מובהק לשינוי הזה. נאום כזה וברוח כזו לא שמענו, וגם לא יכולנו לשמוע היום, משלי יחימוביץ' או מזהבה גלאון למשל, אלא דווקא מאישה עם כיסוי ראש. בעבר, בשנות החמישים והשישים, היו נשים שנאמו בכנסת "נאומים חשובים", אבל הן באו מהקיבוץ, לא מהציונות הדתית. זהו כל המהפך על רגל אחת.
"אני עדיין מאמינה שזו הדרך היחידה להניח את היסודות לשלב הבא בחיי המדינה, להציל אותנו מחורבן, להמציא את עצמנו מחדש", אומרת פרידמן, אבל פה היא טועה. הסתרת המחלוקות החשובות מתחת לשטיח לא תביא להתרתן ולפתרונן. השלב הבא לא יבוא מתוך ותרנות של כל הצדדים, אלא דווקא מתוך המאבק בין הכוחות. ריפוי הפצעים, השסעים והמתחים לא יבוא מתוך הרמת ידיים של כל הצדדים וּויתור על עקרונותיהם, אלא דווקא מתוך ובזכות המאבק ביניהם. הוא לא יבוא מתוך שביתת נשק כללית, אלא מתוך מודעות לתהליכים והבנת פשרם.
איפה בכל זאת תהלה פרידמן צודקת לחלוטין? באיזה מובן יש חשיבות עליונה למסר שלה? בנוגע לרוח המאבק. אסור לנו לבטל את המאבק ואת הדינמיקה שלו, כי בו תלויה ההתפתחות ההיסטורית של התחייה ושל חיינו המשותפים, אלא שצריך לקיים אותו ברוח אחרת, הרוח שעליה דיברה פרידמן.
חז"ל אומרים שיש הבדל עקרוני בין תלמידי החכמים של ארץ ישראל ובין אלה של בבל. "אמר ר' אושעיה, מהו שנאמר 'ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים'? – 'נועם' אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה; 'חובלים' אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים (מתנצחים) זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד, א).
את המאבק חייבים להיאבק, כי הוא מה שיֵלד לנו את השלב הבא בחיי האומה, אבל חובה לעשות אותו בדרכי נועם ולא בדרכי חובלים. זה לדעתי הדבר העיקרי שצריך לקחת מהנאום של חברת הכנסת החדשה ומעוררת התקווה, תהלה פרידמן.
