העם הזה, ועממי קדם הסובבים אותו, גדלו והתחנכו על העיקרון המשפטי־מוסרי של מידה כנגד מידה, של עין תחת עין, שן תחת שן. של צדק פשוט. גם הפרשנות של חז"ל, שאין מדובר בעין ממש אלא על פיצוי כספי, מבוטלת כשמדובר ברצח. על רצח אין התחשבנות, פה אין פתח לפרשנות מקילה. "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת", נאמר בספר במדבר. מי שרצח במזיד – דינו מוות. "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה). לכן, מבהיר הרמב"ם, גם לוּ נשאר הפצוע הנוטה למות זמן מסוים בחיים, והוא אומר בדעה צלולה "הניחו להורגי, סלחתי ומחלתי לו", אין לשמוע בקולו, שהרי אין בכל עוולותיו של אדם חמורה מזאת. ועוד: להבדיל מנקמת הדם המשפחתית הנהוגה במחוזותינו, העונש הוא פרטני ואישי: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הערכה: הפלסטינים השתלטו וישראל איבדה כ-30% משטחי סי
– בחסות חוסר התיאום הביטחוני: אזרח ישראלי נעצר ומוחזק על ידי הרשות
– סגירת תוכנית "מחוברים": נוער עולה מצרפת יישאר ללא מסגרת
העונש היחיד העולה מהמשפט העברי הוא הוצאה להורג של הרוצח. בלי "אבל" ובלי נתוני שב"כ המניחים שצעד כזה עלול לעודד את הרוצח הבא. עונש פשוט, מידתי, ראוי וצודק, נטול הנחות. עונש שמקדש את החיים של הנרצח ושל הנרצחים שיבואו, אם לא יבוצע.
כשמישהו נרצח, משהו בעולם מתערער. היסודות בעולם יוצאים מאיזון והופכים לא יציבים. השבטים הערבים שמסביבנו מחזירים את הסדר על כנו בנקמות דם במקרה הרע, או בבריחת השבט הפוגע ופיצוי השבט הנפגע במקרה הצמחוני. השבט שלנו לא משחק במשחק הזה, הוא אפילו לא מכיר את החוקים. הוא לא מוכן לשכפל את הפגיעה למעגלים נוספים.
יש בזה מן הנאצל. כי מה חטאה משפחת אבו־בכר, שאביה נאשם ברצח לוחם צה"ל עמית בן־יגאל? מדוע יש להענישה בהרס ביתה על חטאו? בעולם מנותק מהמציאות זהו טיעון הגיוני. אולי בכוכב צדק, שבו אין מלחמה עקובה מדם עִם עַם צמא דם. היינו רוצים לחיות בכוכב כזה, במציאות כזו. אנחנו יכולים לשאוף אליה ולפעול כדי להגיע אליה. אבל כדי להגיע לשם יש לבער את הרע, וזה תמיד עסק מלוכלך. כי כאן, על הכוכב שלנו, כוכב שבו אין צדק, יש אבא אחר שלא נותר לו כלום, והוא מחפש קצת שקט. כששופטי בית המשפט שלו אומרים לו שהם לא ייגעו באבן מאבני ביתה של משפחת המחבל שהפך את חייו וביתו לעיי חורבות, הוא פשוט לא מבין.
ומעבר לאבא האומלל. יש כאן עם שחלקו, לפחות, תאב חיים. יש עוד אבות שיעשו הכול כדי שלא ידפקו על הדלת שלהם. והספר שלאורו הם הולכים לימד אותנו איך חיים כשהסביבה נגועה בחוסר מוסריות: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל" (דברים יט).
אנחנו מצוּוים להרתיע. כדי לעשות כן, העונש צריך להיות חד כאבחה, בלי היסוסים. ואם לא בגלל הנקמה ולא בשם הצדק, אז כדי שהנשארים ישמעו וייראו, ושאיש לא ירים יד או בלוק על חייל צה"ל יותר. השופטים מזוז וקרא ירקו בפרצופו של צה"ל כולו, בקדושת הדם, בקדושת החיים.
כשאנחנו, כחברה, יורדים במנהרה המטורפת של השפן הלבן, אין לנו מה לחפש היגיון. אנחנו לכודים בשיגעון הזה, וזה מחמיר באופן מעריכי. החושך הגדול של הנאורות המעוותת של שופטי בג"ץ כופה עלינו מציאות התאבדותית. מציאות שבה שופטי המדינה מגינים על מבקשי רעתה, ודואגים שברחובות פלסטין לא יהיה פחד או חשש: הם ידאגו שאיש לא ייענש כראוי כשירצח את היהודי הבא.
אנחנו פושעים בני פושעים, כסילים בני כסילים, רחמנים בני רחמנים, מתאבדים בני מתאבדים. אנחנו לא עושים לא צדק ולא משפט. שופטינו מרחיקים אותנו מחיים בעולם מתוקן מוסרית. הם כאילו הומניים יותר, כאילו נאורים. אבל העלטה המשפטית כבדה, והיא גזענית ומכוערת ומונעת על ידי מנגנון להשמדה עצמית.
