ביום חמישי בערב התברר, שההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון משמשת שטיח מפואר לאמיר מהמפרץ, ואולי עוד לכמה אמירים שיבואו בהמשך. נחמד להרגיש שטיח לכל המכובדים באירוע היסטורי (שמתנהל בשקט כבר זמן רב, ורק מקבל כעת חותמת רשמית), בפרט אם כל היישובים ימשיכו להתפתח בלי נסיגות ובלי עקירות, אבל שירשמו זאת לפניהם כל אבירי השלום – לא אתם הבאתם הישג זה לעולם כי אם ההתנחלויות השנואות עליכם עד כדי כך, שאין למתנחלים האלה זכויות אדם בסיסיות כמו הזכות לבית שלא יחרב, המתנחלים האלה הם הם השטיח שעליו יגיע האמיר לעשות שלום רשמי עם ישראל. לאבירי השלום אין שום סיכוי להביא באמת שלום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "היא הייתה עולם ומלואו": נפרדים מפרופ' רות גביזון
– ריבונות תמורת לגיטימציה: הטוב והרע בהסכם עם האמירויות
– השעות, האחריות וחשבון הבנק הריק: רבנים צעירים מספרים
בל נטעה, ראש הממשלה באמת ניסה לדחוף בכל כוחו את ההתיישבות היהודית לתוך תכנית המאה, שעיקרה היה מלכתחילה מדינה פלסטינית ברוב שטחי יו"ש בתנאים שנתניהו הסכים להם, והסעודים והאמירויות הסכימו לממן. בנימין נתניהו ניסה להשחיל את השטיח לתוך התכנית בהסכמה אמריקנית, שהלכה והתערפלה, עד שהאמריקנים ביקשו דחייה של מועד החלת החוק הישראלי על אדמת היישובים הישראליים, בתמורה להפיכת היחסים עם המפרץ הערבי לגלויים. נתניהו הסכים גם לכך, כי מראש אמר, שהכול תלוי בהסכמה אמריקנית.
השאלה היחידה היא: האם מלכתחילה נועדה החלת החוק הישראלי להיות שטיח עבור חלק משמעותי בתכנית המאה – או האם החמצנו את הזדמנות המאה, ואז הפכנו לשטיח לנעלי האמירים? או במילים אחרות: האם אנחנו אשמים? ובמה?
התשובה תהיה תלויה בוודאי בשאלה, את מי שואלים? האם היה רגע היסטורי בו אפשר היה להחיל חוק ישראלי, ולקבוע נקודת מוצא חדשה לכל מו"מ עתידי? האם הוויכוחים בתוכנו, כולל בקרב מנהיגי יש"ע, גרמו להחמצה היסטורית? או שמא, ג'ראד קושנר לא התכוון אף פעם לצעד ישראלי חד-צדדי, והכול היה מסך עשן כדי להשיג הסכם בין ישראל לבין מדינות המפרץ?
בתורה יש שתי דוגמאות הפוכות להזדמנויות היסטוריות עצומות לגאולת ישראל – האחת היא יציאת מצרים בלילה אחד, בבת אחת, בגרוש מצרי טוטלי, שעם העבדים ציית לו, והפך בבת אחת לעם הנבחר, והשנייה היא ההחמצה הגדולה של העלייה לארץ מדרום בהפתעה דרמטית, והחלפתה ב-40 שנה של נדודים במדבר – איך זה קרה?
בשנות צעירותי לא הבנתי בשום אופן איך אמר משה (בתחילת ספר דברים, מה שלא נזכר בספר במדבר), שבני ישראל הם שיזמו את רעיון המשלחת של תיירים-מרגלים, בפנייתם למשה, ומשה הסכים?! – "וַתִקרבוּן אֵלַי כֻּלכֶם, וַתֹאמרוּ: נִשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, ויָשִבוּ אֹתנו דבר, את הדרך אשר נעלה בָּהּ, ואת הערים אשר נָבֹא אליהן; וַיִיטַב בעֵינַי הדבר…" (דברים א, כב-כג) –
בחנוכה התשמ"ב, כמה חודשים לפני פינוי סיני ועקירת היישובים מחבל ימית, לקחתי קבוצת תלמידות מהמכון הגבוה לתנ"ך ושלושה מילדיי, למסע של 4 ימים, חציו ברכבי שטח, כדי להספיק לבקר ולראות בעיניים את הדרך מאילת לקָדֵש בַּרנֵעַ המזוהה בנווה המדבר עֵין אל-קוּדֵירַאת (בצפון מזרח חצי האי סיני, לא רחוק מגבול ישראל). נסענו דרך בקעת הירח, כּוּנתילה, כּוּנתילַת עַגרוּד, עֵין אל קַדיס (המזוהה עם קָדֵש, מעיין קטן מטפטף לתוך בריכה, קרוב מאד לגבול ישראל), עד שהגענו לנווה המדבר הגדול ביותר בכל המרחב. ברגע שראיתי את הוואדי הירוק והזורם לאורך קילומטרים, וסבך ירוק וגם מטעי פרי משני צידי המים, תפסתי את ראשי בידי, והבנתי. אחרי מסע מפרך במדבר, בני ישראל נשכבו בקָדֵש בַּרנֵעַ בצֵל, בין השיחים והעצים ליד המים הזורמים, ואמרו למשה – ממצב שכיבה – אולי נבדוק תחילה באיזו דרך בדיוק כדאי לעלות לארץ, ודרך אלו ערים?? משה הבין היטב, שאין שום סיכוי להקים עם עייף ומותש למלחמה בלי מנוחה רגועה וממושכת, ולכן הסכים ל-40 יום של משלחת התיירים-מרגלים. כעבור 40 יום ועוד לילה של בכי, אבדה סופית ההזדמנות לעלות לארץ מדרום, כי ההפתעה נמוגה והכנענים והעמלקים נערכו לקרב. אפילו בשנת ה-40 לא יכלו בני ישראל לעלות לארץ מדרום, ומשה נאלץ לבצע תמרון מדהים ממזרח, ולהפתיע את עמי עבר הירדן – העלייה מדרום הוחמצה לחלוטין בגלל התמהמהות של עייפות ואובדן ההפתעה.
ליתר ביטחון שלפתי את התנ"ך וקראתי שוב ושוב. אכן, בקָדֵש בַּרנֵעַ לא נזכרת שום בעיית מים, לעומת קדש שבמדבר צין שבו "לא היו מים לעדה" (במדבר כ) – מראה העיניים היה ברור וחד: בשנת ה-40 לא יכלו עוד בני ישראל לחזור לנווה המדבר הגדול שבו ישבו כבר העמלקים, ובני ישראל היו חייבים לפתוח באיגוף הגדול והמתיש ממזרח.
אם אנחנו, המתיישבים ביהודה ושומרון, חפצים באמת בהחלת החוק הישראלי על אזורי ההתיישבות, בהזדמנות היסטורית שתבוא, עלינו להפנים לקח מכריע במאבק פנימי שמפלג את העם למחנות, לא נשיג דבר. בלי שלום בתוכנו, לא יהיה לנו שלום עם אויבינו, וגם לא נתקדם בריבונות על ארצנו.
להסכמים עם אמירי המפרץ יש בעם ישראל הסכמה רחבה ביותר, ואילו מפעל ההתיישבות היהודית בארץ נחלת אבותינו מפלג את העם לשני מחנות. הפילוג הזה הוא שהביא – פעם אחר פעם – לקריעת חלקים מארצנו ההיסטורית לטובת הסכם כזה או אחר, עם שכנים קרובים או רחוקים, שונאים יותר או פחות, הסכמים בעלי ערך וחסרי ערך, ואפילו לעקירת יישובים סתם כך למען הטרור הג'יהאדי המפריח כעת שוב בלוני תבערה. משימת חיינו הגדולה עוד יותר מן ההתיישבות עצמה היא התנחלות בלבבות של אחינו-יריבינו האידיאולוגיים-פוליטיים, כי רק דרך הסכמה לאומית רחבה אפשר יהיה להיות ראויים לארץ ישראל, ורק בזכות הסכמה לאומית רחבה אפשר גם להגיע לשלום אמת, שלא יפגע בריבונות עם ישראל בארצו ההיסטורית.
