נראה שההכרזה על כינון יחסים רשמיים עם איחוד האמירויות מורכבת עד כדי בלבול כל המפה הפוליטית בישראל. ימנים זעמו על הקפאת הריבונות, והשמאל צהל; ביביסטים ששו על הישג דיפלומטי נדיר תחת ראש ממשלה ימני, ואנטי-ביביסטים רתחו. פתאום בצלאל סמוטריץ' מצא את עצמו באותה סירה עם בוגי יעלון, וברק רביד עם ינון מגל ירבוץ.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ח"כ פרידמן צודקת וטועה – המאבק בין הזהויות הוא הכרחי
– ריבונות תמורת לגיטימציה: הטוב והרע בהסכם עם האמירויות
– "היא הייתה עולם ומלואו": נפרדים מפרופ' רות גביזון
מרכיב הריבונות היה מעניין במיוחד. משני הצדדים ניתנה תאוריה משכנעת-משהו, שהתבססה על דברים שנשמעו מהבית הלבן ומגורמים רשמיים באיחוד האמירויות: הריבונות לא הוקפאה, היא בוטלה לחלוטין. החלום הגדול – הרגע שכמעט כל הימין חיכה לו, שנראה היה במרחק חתימה אחת ממימוש – התאדה ונעלם. טראמפ הפך מכורש לנבוכדנצר, ונתניהו משלמה המלך להורדוס. משמאל התרחש תהליך הפוך. את אנחות הרווחה באולפנים ובשרתי הטוויטר נוכח תנאי ההסכם אפשר היה לשמוע מתחנת החלל הבינלאומית.
האמת חייבת להיאמר שצודקים אלה המבטיחים שמדובר רק בהקפאה: אין ספק שמדינת ישראל תחיל ריבונות על יהודה ושומרון. לא רק על שטחי סי, ולא רק בהיקף של 33 אחוזים – כל פירור אדמה מהים ועד הירדן יהיה חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל. השאלה היחידה היא מתי.
לא, אני לא מגיד עתידות ולא שרתה עלי רוח הקודש, לא התקשרתי לאסטרולוגית וגם לא מצאתי את המילה "ריבונות" בחילופי אותיות בפרשת השבוע. אני יודע שזה יקרה מהסיבה הפשוטה שבטווח הארוך אין לנו אלטרנטיבה אחרת.
פתרון שתי המדינות מת ונקבר כבר מזמן. למרות הטענות העולות מהבית הלבן בכלל ומג'ארד קושנר בפרט, כאילו מדינת ישראל הסכימה עקרונית לתוכנית במסגרתה תוקם מדינה פלסטינית, אנחנו יודעים אחרת. שילוב של אינטרסים ביטחוניים, אידיאולוגיה יהודית, וטראומות כואבות יקשו מאוד על כל ממשלה ישראלית להסכים לוויתורים העצומים הנדרשים אפילו רק כדי להגיע לשולחן המשא ומתן. יחסם הקבוע והתמידי של ערביי ישראל – עוד מימי המנדט – לכל תוכנית שתְּקַבֵּעַ מדינה יהודית ב"פלסטין שלהם", הופך את הצעד הבא לקשה אף יותר. התנאים המגוחכים בתוכנית טראמפ – שאין מנהיג פלסטיני החפץ חיים שיכול להסכים אפילו לאחד מהם – מוכיחים שפתרון שתי המדינות לא רק מת אלא כבר עבר כמה וכמה אזכרות.
מנגד, המצב הנוכחי – לדעת כולם חוץ מכמה קציני קבע וחולמים באספמיה – גם לא יכול להימשך. לא הולכת לקום עוד מדינה על שטחי ארץ ישראל ולכן, בשלב מסוים, החלטה תהיה חייבת להתקבל. ישראל יכולה לשלוט צבאית באוכלוסייה אזרחית רק עד גבול מסוים; לא לאורך זמן תוכל המדינה לאפשר לחיילים סדירים לאכוף חוק צבאי במקום ששוטרים ימלאו את תפקידם בישראל הריבונית; יש סף סיבולת לתסכול של מאות אלפי יהודים ולמעלה ממיליון ערבים מול הבלגן ברישום הקרקעות והתביעות הקבועות נגד בנייה לא חוקית כביכול. זה לא כיבוש, אבל זה כן משחית.
יום אחד – עוד שנה, חמש שנים, עשור או יובל – המצב יהפוך לבלתי נסבל ולא תיוותר ברירה מלבד אותה ריבונות שכביכול חמקה לנו מבין הידיים בשבועות האחרונים. השאלה היא לא האם עפרה וסילוואד ייחשבו כשטח ישראלי כמו תל-אביב ואבו גוש, השאלה היא מתי ותחת אלו תנאים זה יקרה.
שיעור באזרחות
אבל אם החלת ריבונות (או סיפוח, אם אתם מעדיפים), היא עניין של זמן בלבד, הרי שהאופן בו תבוצע פתוח לחלוטין. מאז ומעולם הטענה החזקה ביותר נגד ריבונות על שטחי יו"ש הייתה הדמוגרפית: עם יותר ממיליון וחצי אזרחים ערבים חדשים, השמאל הציוני אוהב להקשות, איך נוכל למנוע את ההידרדרות ל"מדינת כל אזרחיה", רחמנא ליצלן? מעבר לגזענות הברורה שכרוכה בשאלה הזו, וצביעותם של השואלים אותה, טמונה בה סוגיה אמיתית: אנחנו מוכרחים להתכונן ליום שאחרי אזרוח כלל תושבי יהודה ושומרון.
מאיפה אני יודע שנאזרח אותם? מאותה סיבה לפיה החלת הריבונות הולכת להתבצע – פשוט כי אין באמת ברירה אחרת. כך גם לא תהיה אפשרות אחרת מלבד הענקת זכויות מלאות לכל הגרים בשטחי ישראל. איך נוכל להמשיך לקרוא לעצמנו דמוקרטיה, קל וחומר דמוקרטיה ליברלית, אם נחיל חוק ישראלי על שטחים נרחבים אך נמנע אזרחות מאחוז ניכר של תושביהם, ועוד על בסיס אתני? ומה בדבר אפשרויות אחרות אתם שואלים? הרי טרנספר כפוי של מיליונים לירדן וכינון נסיכויות בערים הערביות הגדולות אינן אפשרויות מציאותיות. אם אנחנו לא רוצים שיהיה כאן אפרטהייד של ממש, כדאי שנתחיל להתכונן לעתיד.
לא בלתי אפשרי לקבע ערכים יהודיים במדינה, ללא קשר למאזן הדמוגרפי שלה. האמת היא שזה אפילו די קל. חוק הלאום היה התחלה טובה. חוקה של ממש, שתגדיר את יהדותה של ישראל בקווים ברורים ואיתנים ותדרוש רוב מוחלט או ועידה חוקתית כדי לבצע בה שינויים, היא צעד ההמשך הטבעי. ישראל טעתה מהרגע הראשון כשביססה את היותה מדינת היהודים על טענה דמוגרפית. לאומיות מסוג זה צמחה באירופה הרומנטית של המאה ה-19 והגיעה לשיאה עם כינון הרייך השלישי. אבל איכשהו, בקום המדינה, התפתינו ללכת בעקבות אותן אידיאולוגיות הרסניות במקום לחבק את המורשת הפילוסופית-ליברלית ולהגדיר את יהדותה של ישראל על בסיס חוקתי-הצהרתי.
בידינו האפשרות לשנות. בעוד זמן מה, כשההכרזה המיוחלת בוא תבוא, אנחנו יכולים, וצריכים, להיות מוכנים להשלכות המורכבות ביותר שלה. הוגי דעות שתיארו קווים כלליים למדינה אחת, משותפת אך יהודית לחלוטין בתפיסתה כבר קמו. מדעני מדינה שהמיינסטרים מעדיף להתעלם מהם כבר הציעו פתרונות כמו מערכת פדרלית ושיטת בחירות מקומית שימנעו את צמיחתן של תנועות לאומיות אתניות. הגדלת הכנסת או ביזור סמכויותיה, מאמצי חינוך ושיטור אינטנסיביים בכפרים ובערים וחקיקה נרחבת בתחום דת ומדינה – כל אלה צריכים להיות על השולחן.
הריבונות תגיע, ואיתה הענקת האזרחות ההמונית. הצד הפוליטי שישקיע כבר עכשיו במחקר והכנה, הוא שיעצב את הרגעים הקריטיים האלה, והוא זה יקטוף את הפירות בבוא היום.
