מערכת הבריאות בירושלים שוב על סף קריסה. אפשר כמובן להאשים את הקורונה, אבל מי שקצת מחטט בנתונים מבין שמדובר רק בחלק מהתמונה. בנוסף לקורונה יש פה התפרצות של המחלה הכרונית שסובלת ממנה המערכת. מודל ההפעלה של בתי החולים בירושלים לא עובד, ואף שהבעיה ידועה לכולם כבר שנים, פתרון – אין.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ח"כ פרידמן צודקת וטועה – המאבק בין הזהויות הוא הכרחי
– ריבונות תמורת לגיטימציה: הטוב והרע בהסכם עם האמירויות
– פוטו אזיקים: אזרח שמצלם שוטר עלול למצוא עצמו באבו־כביר
יותר מעשירית מתושבי המדינה חיים בירושלים. אם נוסיף אליהם את תושבי "מטרופולין ירושלים", כלומר, האזור שתושביו נסמכים על מערכת הבריאות בירושלים, נגלה שמדובר בכמעט 14 אחוזים מתושבי ישראל. כל אלו הם "לקוחות" שבויים של מערכת שאיכותה המקצועית אמנם מעולה, אך מצבה הכלכלי רע מאוד, דבר שבסופו של דבר מתבטא גם בשירות הבריאותי שלו זוכה מי שנזקק לשירותיה.
אז מה הסיפור של ירושלים? בתי החולים בעיר הם חלק מקבוצה של בתי חולים בישראל המוגדרים בתי חולים פרטיים־ציבוריים. פרטיים, משום שהבעלות עליהם איננה בידי המדינה ולא בידי קופת חולים כללית. ציבוריים, משום שהשירות הרפואי שהם מעניקים הוא שירות לכלל הציבור על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. כל מי שזקוק לטיפול רפואי יכול לגשת לאחד מבתי החולים האלו ולקבל טיפול, בלי ביטוח בריאות פרטי ובלי תעריפים מיוחדים.
אבל כדי להבין את גודל השבר בבתי החולים המסוימים האלו, אין מנוס מכמה מילים על המודל הכלכלי של מערכת הבריאות הציבורית בישראל. במדינת ישראל זכאי כל תושב לביטוח בריאות ממלכתי. כלומר, המדינה משלמת בעבורו דמי ביטוח לגוף מבטח שהוא בוחר – אחת מארבע קופות החולים הגדולות. תמורת הסכום שהקופה מקבלת בעבורנו היא מעניקה לנו את השירות הרפואי. חלק ממנו ניתן באופן ישיר על ידי הקופות וחלק אחר ניתן בבתי החולים. על כל שירות שאנחנו מקבלים בבית החולים (אישפוז/ניתוח/טיפול וכו') הקופה משלמת לבית החולים. טופס 17 הידוע שנדרש מאיתנו להמציא לבית החולים מהקופה, הוא התחייבות של הקופה לשלם לבית החולים על הטיפול שניתן לנו. התשלומים האלו הם ההכנסה הכספית של בתי החולים מכל הסוגים, ולכאורה אמורים לכסות את עלות הפעלתם.
ואולם, לאורך שנים פעלה מערכת הבריאות תחת דוקטרינה שכונתה במשרד האוצר "הרעבה". התשלום שהמדינה מעבירה לקופות החולים אינו גדל בהתאם לעלייה במחיר הריאלי של השירותים הרפואיים לאזרחים. את הפתרון לגירעון שנוצר מצאו הקופות בגלגול הגירעונות הלאה. מכיוון שקופות החולים גדולות וחזקות, ועובדות מול בתי החולים במערכת יחסים מסחרית לא שוויונית, הן אילצו את כל בתי החולים בישראל להעניק להן הנחות הולכות וגדלות בתעריפי התשלום על השירותים הרפואיים. מובן שבעקבות כך בתי החולים הם שנכנסו לגירעון. הם אמנם עבדו באופן מלא, ניצלו את התשתיות ואת כוח האדם באופן יעיל, אך למרות זאת גילו שהם מפסידים על כמעט כל ניתוח, כל לילה של אשפוז וכל פרוצדורה רפואית שמתנהלת במרפאותיהם. המודל של מימון באמצעות מכירת שירותים לקופות החולים קרס.
כפועל יוצא מהקריסה הזאת הפכה שאלת הבעלות על בית החולים, שאמורה הייתה להיות זניחה, לקריטית. בתי החולים הממשלתיים, כמחצית ממערכת האשפוז הציבורית במדינת ישראל, זכו לקבל ממנה בשנים האחרונות "השלמת הכנסה" לצורך כיסוי גירעונותיהם. גם לבתי החולים של קופת חולים כללית נמצאה דרך להעביר תמיכה שתכסה את הגירעון המבני. לבתי החולים הפרטיים־ציבוריים – לא נמצאה דרך. אמנם נעשה ניסיון ראשוני ליצור גם להם מסלול כזה, אך בפועל הסכום שהועבר להם היה זניח, והם נקלעו למשבר קשה. לא מדובר רק בבתי החולים של הדסה ובבית החולים שערי צדק בירושלים, אלא גם בבתי החולים בנצרת, לניאדו בנתניה, מעיני הישועה בבני־ברק ואסותא־אשדוד. כולם באותה צרה. מה שעשתה הקורונה היה לדחוף כל את בתי החולים החיוניים האלו מסף התהום אל תחתיתו.
מצד אחד בתי החולים הללו פועלים תחת הנחיות משרד הבריאות, שחייבו אותם לבצע התאמות בהוצאות גדולות לצורך התמודדות עם הקורונה. במהלך הגל הראשון של המחלה הם נאלצו לבטל פעולות רבות שבזמנים רגילים מכניסות להם כסף, בעוד ההוצאות הקבועות, שהן מרבית ההוצאות (משכורות, תחזוקה וכד') נותרו כשהיו. המדינה, שהבטיחה בעל פה לפצות את בתי החולים על ההתגייסות למאבק בקורונה, לא עמדה בהתחייבות, והתוצאה בפועל היא קריסה.
ברוב אזורי הארץ יש לצד בתי החולים הפרטיים־ציבוריים גם בתי חולים ממשלתיים או של קופות החולים. בירושלים וסביבתה – אין. אם לא יימצא פתרון קבוע לבעיה, כמעט שביעית מתושבי מדינת ישראל ימצאו את עצמם בלי אפשרות לקבל טיפול רפואי ראוי, וזה כבר יהיה אסון.
