אם לשפוט לפי הערותיהם של שופטי בג"ץ בדיון שנערך בשבוע שעבר, אין בכוונתם לפסול את בחירת הכנסת בשני נציגים מהקואליציה כנציגיה בוועדה לבחירת שופטים. אם כך יקרה, תהיה זו בשורה טובה כפולה: ראשית, תבוצר ההכרה בסמכות הכנסת לבחור את נציגיה לוועדה לבחירת שופטים כרצונה. שנית, זה יהיה היום שבו יצמצם סוף־סוף בג"ץ את תחולת רעיון "הנוהג החוקתי". הרי די לנו בכך שאפשר לפסול את פעולות הכנסת אם הן נוגדות חוקי יסוד. אסור לשופטים להמציא עוד עילות לכבילת ידי הכנסת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שופטינו מרחיקים אותנו מחיים בעולם מתוקן מוסרית
– "כדי שאף אחד לא ישקע": מייסדת ארגון "משפחה אחת" מספרת על העמותה
– שגריר גאורגיה בארץ: "ישראל חזקה חשובה לנו"
בכל מקרה, עצם קיומו של הדיון בבג"ץ בעתירות נגד בחירת חברי הכנסת את נציגיהם לוועדה למינוי שופטים, מטריד ביותר. שופטי בג"ץ עיוורים לחלוטין לניגוד העניינים המוסדי שבו הם נתונים בעיסוק בסוגיה הזאת. הרי בית המשפט העליון לא רק נבחר על ידי הוועדה לבחירת שופטים, נציגיו גם מכהנים בוועדה לבחירת שופטים. עכשיו תארו לכם מצב שבו הכנסת הייתה מנסה להתערב באופן שבו שופטי בית המשפט העליון בוחרים את נציגיהם לוועדה.
אין צל של ספק שבית המשפט העליון היה נעמד על רגליו האחוריות כדי לסכל את ההתערבות הגסה בפעילותו. זאת אף שהחברות בוועדה לבחירת שופטים היא תפקיד מנהלי בלבד, שבינו לבין עצמאות שיפוטית אין לא דבר ולא חצי דבר. אבל משום מה ההתערבות של בית המשפט העליון באופן בחירת נציגי הכנסת לוועדה נתפסת כעניין טבעי. עובדה: שום אושיית משפט לא יצאה חוצץ נגדו.
במקרה של הדיון בשבוע שעבר, ניגוד העניינים אף חריף יותר, וחורג מהתחום המוסדי אל התחום האישי: שניים מתוך שלושת השופטים שדנו בעתירות האלה עשויים להיות מועמדים בעתיד לתפקיד נשיא בית המשפט העליון, בהתאם לשיטת הסניוריטי, וגורל בחירתם נתון אפוא בידי הוועדה לבחירת שופטים: מדובר בראש ההרכב, השופט יצחק עמית, שכבר בשנת 2024 צפוי להיות מועמד לכהונה, ובשופטת דפנה ברק־ארז, ש"תורה" יגיע בשנת 2032.
נכון, הכנסת ה־23 כבר לא תכהן בשנת 2024. אך עם זאת השאלה כיצד ייבחרו נציגי הכנסת לוועדה עשויה להיות בעלת השלכות גם בעוד ארבע שנים ואפילו בעוד 12 שנה. למרות זאת, איש משניהם אפילו לא העלה את האפשרות שהוא בניגוד עניינים, ולא פסל עצמו מלשבת בדין. שוב הוכח כי שופטי בית המשפט העליון, כשמם כן הם, גבוהים מעל גבוהים, חפים מכל ביקורת עצמית ואפילו ממראית עין. בעיני עצמם, זאת אומרת.
