את מֶרְלִין ואָיֶילֶה פגשתי בגונדר שבאתיופיה לפני חצי שנה. שני הצעירים האלה הרשימו אותי מאוד ונחרטו בזיכרוני. עיניהם התמימות וחיוכם הכובש לא יכלו למסור את שברון הלב שהם חשים כבר שנים. הם חלק מחבורה מופלאה של צעירות וצעירים ציוניים שנולדו (או הגיעו בגיל צעיר מאוד) לקהילות הממתינים באתיופיה, חיים בציפייה לממש את חלומם להגיע לארץ ישראל. בזמן הזה הם מנהלים את הקהילה הלכה למעשה. בכיתות מבטון ומפח, עם ציורי קירות שלא היו מביישים תנועת נוער בימים הסוערים של הפעילות הסניפית, הם עומדים למול לוח מאולתר ומתחילים להורות עברית לילדים הצעירים יותר שיושבים שם בעיניים שוקקות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תנו כבוד לפטריות: כך תאכלו אותן בכיף
– החבר הגאון: מאחורי מסך הברזל של קוריאה הצפונית
– הסדרה שמביאה את השירות הלאומי ללב הפריים טיים
היום בקהילה מתחיל בתפילת שחרית המונית, מספר האנשים והנשים שיושבים שם הוא מחזה שלא בטוח שנראה גם בבית הכנסת הגדול בירושלים ביום הכיפורים. מי שמנהלים את התפילה, הם אותם בני נוער וצעירים שבשעות הצהריים מלמדים את הוריהם עברית.
את סיפורם של הממתינים באתיופיה הכרתי רק במעט מהכתבות שמדי פעם הבליחו בתקשורת. שמעתי, אבל האמת שעד יוני שנה שעברה, לא חשבתי שזו סוגיה שנוגעת אלי, וגם האמת לא ממש ידעתי הרבה. תשומת ליבנו הופנתה לסוגיה ע"י פעיל ותיק שחשב שראוי שאנחנו ב'פנימה' נעסוק בנושא הזה. לתומנו חשבנו שזה יהיה תהליך קצר, שלושה-ארבעה חודשים ונעבור לנושא הבא. כמובן שהתבדינו. כך יצאתי לדרך ופגשתי עשרות אנשים: פעילים, אישי ציבור, בני משפחה, רבנים וקייסים, וכאמור גם את חברי הקהילות באדיס ובגונדר. ניסיתי להבין את הסיפור לעומקו, את הנרטיבים והעמדות השונות, ובכל מפגש שמעתי עוד זווית וניסיתי ליצור יחד עם השותפים הרבים את הסיפור המלא.
לדיונים של ועדת ההיגוי שהקמנו הגיעו עשרות אנשים, ובכל דיון נוספו עוד שביקשו להגיע ולהשמיע את קולם. אספנו את הדברים וכך פסיעה אחר פסיעה התחיל להתהוות מתווה רעיוני להתמודדות עם סוגית הממתינים באתיופיה.
סיפורה של קהילת 'זרע ישראל' (הידועה בשם הגנאי 'פלשמורה') הולך שלושים שנים אחורה. קהילה שהתנצרה, רובה ככולה מאונס, ונדחקה מחוץ לקהילה היהודית אך לא התקבלה גם ע"י הקהילה הנוצרית המקומית. המשיכה לחיות את חייה כקהילה תלושה עד שיבתם חזרה ליהדות. בשנות השמונים והתשעים עלו מרבית בני ובנות קהילת 'ביתא ישראל', ששמרו בקנאות על יהדותם כל השנים בגולה. קהילת 'זרע ישראל' לא הורשו להיכנס למדינה. צריך לומר את האמת, מדינת ישראל לא רצתה להעלות גם את יהודי אתיופיה שהוכיחו את יהדותם אי אז בשנות השבעים. רק לחצים של עמותות וארגונים מהארץ ומהעולם יחד עם פעילותם הבלתי פוסקת של היהודים באתיופיה הביאה בסופו של דבר לעלייתם ארצה. יודעי תלאות הם יהודי אתיופיה, שבחזונם להגיע לציון איבדו אלפי אנשים שלא שרדו את הדרך ואת ההמתנה. כמו אז, גם היום, סיפור עלייתם של הממתינים מ'זרע ישראל' אינו הולך בקלות.
טענת המדינה היא כי הסיפור אינו נגמר. בכל פעם מובטח כי הנה זו הקבוצה האחרונה המיועדת לעלייה ולאחר מכן יסגרו הקהילות, אך מיד לאחר מכן נראה כי הקהילות הולכות ומתמלאות מחדש.
נראה שהמדינה מנהלת את הנושא כאילו מדובר במשבר הומניטרי שנעשה מטוב הלב שלנו ובכל כמה זמן נשלחת חבילת סיוע בדמות העלאת עוד כמה מאות או עשרות אנשים. ניסיון הימנעותה של המדינה מניהול הנושא מוביל לכך שפעילים שונים מחזיקים בנתונים, דוחפים את העלייה ומנהלים את הקהילה בפועל. המדינה לא יודעת להגיד בכמה אנשים מדובר וההערכות השונות נעות בין 7,000 ל-15,000 איש שחיים בקהילות ועוד מספר לא ידוע של אנשים שנמצאים בכפרים. אנשי הכפרים לא מורשים להיכנס למתחמי הקהילה בשל החשש של חברי הקהילה שהדבר יביא לדחייה נוספת בהעלאתם. בכל מקרה רבים מתושבי הכפרים לא יכולים להגיע למתחמים הנמצאים בערים בשל הקושי הכלכלי.
וכך ממשיך ומתגלגל לו הסיפור כבר 30 שנים. מדי כמה זמן נכנסים מתוקף 'חוק הכניסה' עוד כמה עשרות או מאות עולים על פי מכסות משתנות. בשיחה שקיימתי עם בני משפחה של הממתינים לפני כמה ימים הם תהו למה לא קובעים קריטריונים ברורים ומי שזכאי פשוט עולה? אחד הצעירים סיפר שב-2008 בני משפחתו הוזמנו לראיון ע"י נציגי המדינה והם לא היו זכאים לעלות לישראל. אחרי 10 שנים הזמינו אותם שוב והפעם אישרו את עלייתם. המצב הזה יוצר בלבול בקרב הממתינים ומשפחותיהם בארץ, שנדמה כאילו עליית בני משפחתם תלויה בקמפיין בחירות או מושפעת מלחצים פוליטיים.
בני הקהילה שבעים מהבטחות ושבעים מאישי ציבור שונים שמגיעים ומצטלמים איתם. התמונות של אלפי אנשים לבושים לבן, עטופים בטליתות ושרים את המנון המדינה מצטלם טוב. גם סיפוריהם של המשפחות הקורעות מוֹכֵר, וכל זה מתובל בתמונות של דלות ומחסור. מה צריך יותר בשביל כתבה עיתונאית טובה? או תמונה שתשרוף את הרשת?
הטענות על התנהלות הממשל מעוררות שאלות רבות. אלפי משפחות בארץ הגישו בקשה להבאת קרוביהם למשרד הפנים וטרם זכו לכל התייחסות. ניתן רק להניח שהסיבה לכך היא כי אין כוונה בשלב זה להעלות את משפחתם, למרות החלטות ממשלה קודמות שהתחייבו להבאתם הממתינים בקהילות, והתעלמות היא כנראה דרך הרבה יותר קלה להתמודד מאשר לשלוח מכתבי סירוב שעלולים לעורר פעולות מחאה. למעשה הממתינים באתיופיה לא קיבלו מעולם מכתבי סירוב רשמיים מהמדינה. את דחיית הבקשות הם מקבלים מהפעילים, שמצדם מחזקים אותם ומבטיחים להמשיך להילחם יחד איתם.
ובינתיים, כולם חיים בהמתנה. ממתינים לשווא להחלטה בעניינם. הם אינם מתחתנים, כי זאת עילה לפסילת הזכאות לעלייה, אינם לומדים מקצוע שכן לא ברור מתי הם יעלו ואם יאלצו להפסיק את לימודיהם. משימתם העיקרית נותרת – לעלות לישראל. בינתיים הם בממתינה עם המדינה.
הגיעה העת שמדינת ישראל תקבע קריטריונים ברורים, תשלח שליחים מטעמה לנהל את הקהילות עד לעלייתם ארצה, ותשלח מכתבי סירוב רשמיים למי שאינם עונים על הקריטריונים. בתהליך הזה על המדינה לתקן עוול היסטורי ולשלב את המנהיגות הרוחנית של קהילת יוצאי אתיופיה יחד עם מומחים לנושא שמכירים טוב יותר מכל אחד אחר את השושלת האתיופית ואת הקרבה ליהדות. מי שיהיה זכאי לעלייה על פי הקריטריונים שהמדינה תקבע יעלה באופן מיידי. לא עוד מכסות מספריות שמפורסמות בתקשורת ומשאירות משפחות רבות במתח, האם בני משפחתם הם חלק מ-43, 78, או 400 העולים המיועדים.
שאלתי את הצעירים באתיופיה וגם את אלה שכבר הגיעו לארץ אחרי המתנה של שנים ארוכות, למה הם המשיכו או ממשיכים עדיין לחכות? אם הם הבינו שהם מסורבים לעלות אז אולי כדאי היה שימשיכו בחייהם. הם הסתכלו אלי בחיוך מבויש ואמרו: "אנחנו יהודים, וזה החלום שלנו להגיע לישראל. וגם אם קצת קשה בדרך זה לא ישבור אותנו. יש לנו 'תקווה'".
