הרבה לפני שהכרתי באופן אישי את הרב עדין שטיינזלץ נמשכתי משיכה עמוקה למפעל פירוש התלמוד שלו. גדלתי, כמו רוב קוראי מקור ראשון, בעולם דתי שבו הגמרא נלמדה בדרך הבריסקאית, זו שעוצבה בישיבת וולוז'ין. הדגש בשיטה הזאת מושם על הניתוח האנליטי של העמדות השונות, בדרגות גבוהות של הפשטה, ואני זוכר שתמיד הייתה לי תחושה שלרוב הלומדים אין מושג על הריאליה של הנושאים שבהם הם עוסקים בפלפולים מעמיקים כאלה: מהם המקומות שעליהם מדובר, ומהו פשרם הממשי של המושגים השונים המוזכרים בטקסט: איך נראה "תנורו של עכנאי", מהי בדיוק "כרמלית", מהו סיפורם של התנאים והאמוראים השונים וכן הלאה. הפירוש של הרב שטיינזלץ הביא בפניי את כל אלה ועוד הרבה יותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שיחות בין הליכוד לכחול לבן במאמץ למנוע את פיזור הכנסת
– הסדרה שמביאה את השירות הלאומי ללב הפריים טיים
– דאגה בישראל בעקבות אי חידוש אמברגו הנשק על איראן
גם העיצוב של דף הגמרא הסטנדרטי דיכא אותי. כמי שכבר הורגל בספרים מעוצבים להפליא, התקשיתי למצוא את עצמי מתעניין בטקסט תלמודי שאין בו סימני פיסוק וכולו רצף מילים אחד ארוך, שרובו בכלל בארמית. כך גם לגבי פירושי רש"י ותוספות, המלווים אותו על הדף. העיצוב המוקפד של דפי התלמוד של הרב שטיינזלץ פתר לי גם את הבעיה הזאת. ככל שהתבגרתי, מה שמשך במיוחד את תשומת ליבי הייתה עצם ההעזה ליצור מפעל כזה. כמי שבכל חייו המקצועיים נמשך אל מפעלי חיים "גדולים מהחיים", היה ברור לי שכאן נמצא מפעל החיים האישי הגדול ביותר בדורנו, ואחד הגדולים בהיסטוריה היהודית. לא ייאמן שמפעל חיים כזה התרחש בתקופת חייו הבוגרים של אדם אחד, כלומר לאורך לא יותר מכשישים שנה. תרגום ופירוש של כל התלמוד הבבלי (עם כל התוספות שהוזכרו קודם), ופירוש ברוח דומה של כל התנ"ך, המשנה, ספר משנה תורה, ספר התניא, ועוד עשרות רבות של ספרי פירוש, מבואות והגות דתית. אמנם, במשך הזמן התכנס סביב מפעלי הפירוש הגדולים צוות כותבים ועורכים גדול, ועדיין הכול נעשה בהנחייתו וברוחו – והוא עבר על כל מילה שפורסמה תחת שמו.
לאנשים צעירים רבים יש חלומות גדולים: אם אלה חלומות למדניים ומחקריים, חלומות על יזמות חברתית או עסקית, חלומות על הנהגה ציבורית ועוד. ברבות השנים הם מסתכלים לאחור וחשים שהתרחקו מרחק רב מהחלומות. טרדות היומיום – חיי המשפחה, הפרנסה, הבירוקרטיה לגווניה – התישו אותם, ופעמים רבות חייהם עלו על מסלול שונה לגמרי מזה שהתכוונו אליו בראשית הדרך. סיפור חייו ומפעלו של הרב שטיינזלץ מלמד על חשיבות ההתעקשות. בסופו של דבר, המבחן האמיתי והחשוב ביותר לאיכות חייו של אדם לא נמצא בקשיים שבדרך וגם לא בהישגים החומריים שצבר, אלא בשאלה אם הוא יכול להתבונן כאדם מבוגר בחייו, למשל בגיל הגבורות, ולומר לעצמו: כן, עשיתי משהו רב ערך בזמן שניתן לי בעולם הזה. הטבעתי חותם כלשהו על עולמנו, חותם שלא היה קיים בו בלעדיי. השבוע שמעתי דרש יפה על הביטוי "המקום ינחם אתכם": הפשט מדבר כמובן על הקב"ה, אבל הדרש אומר שהמקום שאליו הגיע אדם בחייו, החותם שהטביע, הוא גם הנחמה הגדולה ביותר לבני משפחתו ולחבריו.
מעטים הם האנשים שניחנו בכישורים המופלאים של הרב שטיינזלץ: בזיכרון הצילומי, בסקרנות האינסופית, באינטלקט החד, בשקדנות. לכן ברור שמעטים יחידי הסגולה שיכולים להעמיד מפעל חיים שבכלל יתקרב לשלו. מפעל החיים הזה גם תבע מהרב ומסביבתו מחירים כבדים. הוא עצמו עבד 18 שעות ביממה, יום־יום, במשך עשרות שנים, ובשעות האלה כמובן לא היה לצידם של בני משפחתו. משפחות מעטות מוכנות או מסוגלות לשלם מחירים כאלה.
לכן הלימוד ממפעלו של הרב שטיינזלץ אינו לחקות בדיוק נמרץ את כל אורחותיו, אלא ללמוד מהם את הפן המהותי: אפשר להגשים חלומות גדולים. אם אדם יודע להגדיר מה רצונו; אם הוא יודע לשרטט את מפת הדרכים שתכוון אותו לשם, ובעיקר – אם הוא לא נותן לכל הקשיים שבדרך להטות אותו יותר מדי ממסלולו – יש סיכוי טוב שיגיע. לא רק בימי הרנסנס של לאונרדו דה־וינצ'י, אלא גם במאה ה־21 אפשר להגיע לגדולה אנושית. להפוך את מצבור השעות, הימים והשבועות שניתנו לנו בעולם הזה לרצף בעל משמעות, שיכול להטביע את חותמו לדורות.
