המדינה חילקה במהלך המשבר הנוכחי בשתי פעימות, סכומי כסף משמעותיים לכלל האזרחים באופן אוניברסלי. כלומר, ללא קשר מובהק למידת הצורך של האזרחים בכסף או מידת ההיפגעות שלהם מהמשבר הכלכלי.
האם צריך להפריש מכספים אלו מעשר כספים? לתת גם מעבר לחומש? או שאין צורך לתת כלל?
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
בחזרה לחילוץ ההרואי של סיירת מטכ"ל בבית הילדים במשגב עם
בלי לערב הורים: כך תסיטו את הדיון כשייגמרו הטיעונים
קורונה כלכלית: כיצד יתמודדו הבנקים עם החזרי המשכנתא שלא ישולמו?
הנחה ראשונה לצורך הדיון היא שכאשר המדינה מחלקת כסף לאזרחים, היא לוקחת הלוואות (חלק מההלוואות הם במישרין או בעקיפין מכספי החסכונות של אזרחי המדינה עצמם). ההלוואות עצמם ייפרעו בעתיד מכספים שהאזרחים משלמים, אבל לא ידוע כעת אלו אזרחים יצטרכו לשלם יותר מיסים, או לקבל פחות שירותים, לצורך פירעון אותן ההלוואות.
ברור שאדם שלוקח הלוואה לא צריך להפריש מעשר כספים מההלוואה אותה הוא לוקח. הלוואה היא איננה הכנסה, שהרי צריך להחזיר אותה. אך האם הערפול על האופן בו ההלוואה תוחזר כן גורם לנו להתייחס על הטבות המדינה כמענקים המחייבים במעשר? או שמא רק עשירים המשלמים מיסים רבים יכולים להתייחס להטבות אלו כהלוואות, אך מעוטי היכולת שאינם שותפים מלאים בנטל המיסים, צריכים להתייחס אל הטבות אלו כהכנסה החייבת במעשר ככל הכנסה? ובעצם מי יודע להגיד מי הם משלמי המס? שהרי היצרנים, משלמי המיסים הרבים, מגלמים גם הם את המס במחיר המוצרים והשרותים אותם משלמים כלל הלקוחות, עניים ועשירים כאחד.
מאידך גיסא, יש החשים שכספים אלו כספי צדקה הם. סיבת נתינתם היא משבר כלכלי חריף שנקלענו אליו. יש שעולמם חרב עליהם בשל המשבר, שוקעים הם בחובות, ונאלצים לחסל את עסקיהם, ויש שעסקיהם ומשכורתם ממשיכים לעבוד כמימים ימימה. אין הממשלה יודעת לקבוע כללים ברורים ומוסכמים על הזכאות לפיצויים. כל קריטריון שיקבע עלול לתמרץ יצירת מצגי שוא ופעלולים חשובונאיים, או שלא לעמוד בביקורת שיפוטית, או לקבל עיוות ועיכוב מצד הפקידים הממונים, ולהפוך ללא מועיל ולא יעיל. אין למדינה ברירה, אלא לחלק כסף לכלל האזרחים, ולקוות שבעלי היכולת יעבירו את הכספים לאלו שזקוקים להם באמת.
כספי צדקה אלו, לדידם, אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא להעבירם לזקוקים להם בלבד, בהתאם להכרותנו האישית, ולשיקול דעתנו, דעת תורה.
ויש החשים שמביני דבר הם בכלכלה, ויודעי דעת עליון באופן הביצוע של המעלות הגדולות בצדקה. כסף זה לדידם ניתן כדי להניע בו את גלגלי הכלכלה. הגברת הצריכה תביא להגברת הביקוש, שתביא להגברת היצור, שישיב מובטלים למעגל העבודה, יביא לעליית הכנסות המדינה, יכפיל וישלש את עצמו, ואין בו לא הלוואה ולא צדקה – רק השקעה חכמה של המדינה. חפצי עשיית הצדקה ישתמשו בו לקנות תוצרת הארץ בכלל, ובפרט מענפי תיירות ואירועים שנפגעו מהמשבר ביותר, והקניה והרכישה כעת גם מעבר לצורך, ובמחיר יקר מעט יותר, היא היא המעלה הגדולה בצדקה ביותר. היא נתינת המעשר, ואין צורך להפריש עוד מעשר אחר.
האם ניתן להכריע על פי הלכות צדקה, איזו זווית הסתכלות היא הנכונה והצודקת? דומני שלא. (ואמליץ למעשה לכל אחד להיוועץ ברבו).
לא לחינם התקבעה ההלכה שמעשר כספים הוא מנהג. לא מנהג בעלמא, אלא מנהג שנהגו בו כבר אבות האומה. מנהג שהצלת חיים רבים, ומפעלי חסד ותורה כבירים תלויים בו. אך כמנהג הוא נתון לשיקול דעתו העקבי של הנוהג בו.
גם המתבונן בגדרי הלכה של מעשר וחומש ימצא, שמה שעין טובה של אחד רואה בו פחות ממעשר, נחשב בעין רעה של אחר כיותר מחומש. ואין צורך לומר שנתנה התורה הכרעה באופן עריכת החשבונות, אלא למדה אותנו כלל גדול, לחוס על אחינו האביון, לא לאמץ לבבנו ולא לקפוץ, ולא תרע עינינו, רק הדריכה אותנו תורתנו לפקוח גם עין טובה על עצמנו, שנתינתנו לא תהפוך אותנו לאביונים. ונסמוך על שיקול דעת שנטע בנו בוראנו לאזן בין צרכים לערכים, בין הווה לעתיד. וכל אחד יתן כפי עינו הטובה, וכפי מידת הבנתו במצוות הצדקה והתנהלות הכלכלה.
אמנם המעשר, הוא הדרך שקבעו חכמים לאזן בין הצורך האישי לעודף שניתן לתת לאחרים, אך הקביעה אם הכנסה שהגיעה היא הלוואה, הפקדה עבור עניים, או הכנסה רגילה, ואם קניה מיד אחינו היא צריכה רגילה או צדקה – כל ההערכות האלו נתונים לטוב עינו וליבו של כל אחד ואחד. ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים.
