הסכם השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות מגלם את התמורה העצומה במעמדה של ישראל במזרח התיכון שחלה בעשור וחצי האחרון, אבל גם באופן שבו תופסת ישראל את עצמה אל מול המרחב האזורי.
את מקומה של תפיסת ה'וילה בג'ונגל' המירה גישה שראתה בישראל חלק אינטגרלי מן המרחב. הדבר נעשה עד כה 'מתחת לרדאר', ללא טקסים נוצצים על מדשאות מוריקות אשר ייצגו תפיסות רומנטיות של שלום, על קץ המלחמות והאיבה הבין אנושית.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
בחזרה לחילוץ ההרואי של סיירת מטכ"ל בבית הילדים במשגב עם
"כדי שאף אחד לא ישקע": מייסדות ארגון "משפחה אחת" מספרות על העמותה
בלי לערב הורים: כך תסיטו את הדיון כשייגמרו הטיעונים
ההפך מכך. המגמה המתמשכת של הידוק היחסים בין ישראל ובין מדינות המפרץ הפרסי הפרגמטיות אופיינה בריאליזם פוליטי קר ומחושב. במסגרתו, שילבו ישראל והמדינות הסוניות ידיים בצל האיום האיראני הגובר ונסיגתה של ארה"ב מהמזרח התיכון אשר הותירה את מדינות המפרץ נטולות עורף אסטרטגי משמעותי.
דעיכת העניין האזורי והבינלאומי בסוגיה הפלסטינית רופפה את הסייגים הסמליים שזו הטילה בעבר על האפשרות לנורמליזציה ביחסים עם ישראל, ושחררה את מדינות המפרץ מלפיתת העקרונות שהן עצמן קבעו במסגרת תוכנית השלום הסעודית משנת 2002 אשר הציעה לישראל שלום עם העולם הערבי תמורת הסדרת הנושא הפלסטיני.
חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס קרם אם כן עור וגידים דווקא תחת שלטון הימין בישראל, ובצילה של תפיסה חדשה למושג 'שלום'. תפיסה זו פירקה את הרומנטיות והכמיהה לזהות ערכית לטובת תפיסה המעמידה אינטרסים במרכזה. היא גם השילה את החזון המתקתק של "חומוס בדמשק", כלומר נורמליזציה בין חברות אנושיות לטובת שיתוף פעולה תכליתי בין אליטות שנועד לקדם אינטרסים לאומיים מערכתיים.
באופן זה יכלה ישראל להציע לעולם הערבי הפרגמטי, העשיר ושוחר היציבות תועלות ישירות ומשמעותיות, מתוך מקום של עוצמה כלכלית, ביטחונית וטכנולוגית. "הסכם אברהם" הולך צעד קדימה בתהליך זה מעצם כך שהוא הופך את המציאות שהתנהלה עד כה בסוג של טשטוש והכחשה למציאות סמלית ופורמלית. בכך נחצה 'הרוביקון' בכל הנוגע לנכונות גורמי המפרץ הפרסי להוציא לאור את דבר היחסים המיוחדים עם ישראל.
מנקודת מבט זו "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ שהציגה כמאה שנה לאחר הסכם סייקס פיקו משנת 1916, מסגרת עקרונות מסדירים לארגון המזרח התיכון המבוססת על הגיונות כלכליים, הופכת לפלטפורמה מעשית לארגון המרחב הפרגמטי במזרח התיכון.
כך, ההסכם סולל את הדרך להבנות נוספות עם מדינות ערביות נוספות במפרץ הפרסי דוגמת בחריין ואולי סעודיה, ומסמן את קו התיחום במזרח התיכון בין 'מדינות העושר' הפרגמטיות ושוחרות היציבות ובין 'המדינות הנחשלות' של המרחב המזוהות עם רעיון ההתנגדות.
התגובות השליליות מצד הפלסטינים להסכם המדיני ממקמת אותם במחנה ההתנגדות האזורי לצד תורכיה, איראן וחמאס. לכך נודעת משמעות ארוכת טווח שכן ההסכם הוא איתות ברור למנהיגות הפלסטינית כי בסרבנותה לשתף פעולה עם "עסקת המאה" היא עומדת להחמיץ הזדמנות היסטורית נוספת ולהידחק לשוליו של סדר היום האזורי.
בהיבט הזה, בשונה מהפרשנות המקובלת המדגישה את הוויתור הישראלי על מהלך החלת הריבונות, הרי שמדובר בהסתכלות המחמיצה להבין כי ההסכם עם איחוד האמירויות לא רק שמבטא את נטרול השפעת העניין הפלסטיני על עיצוב יחסי ישראל עם העולם הערבי, אלא שבאופן פרדוקסלי הוא עשוי לסלול את הדרך בטווח הזמן הבינוני ובכפוף לתוצאות הבחירות בארה"ב את הדרך למימוש המהלך, בבחינת תם אבל לא נשלם.
