בין אם אתם אוהבים את אופירה וברקו ובין אם אתם בזים להם וחושבים שמדובר ב'זבל הכי מסריח' שנראה על המסך, עם דבר אחד אי אפשר להתווכח – הרייטינג. העובדה שתוכנית נישה שהייתה אמורה לכל היותר להעביר את זמנכם בבישולי יום שישי הפכה לאחד האירועים הכי חשובים באקטואליה השבועית, היא לא דבר שאפשר לזלזל בו. צחי הנגבי יצא משם עם כותרות שלא עזבו אותו שבוע. ראש מחאת השולמנים הפך ל"שתולמן" כאשר אייל ברקוביץ' בחוצפתו כי רבה הציץ להתכתבויות שלו עם השר ישראל כץ באמצע השידור. יודע כל פוליטיקאי פיקח – לבוא לאופירה וברקו זה כמו להיכנס למגרש כדורגל. יכו אותך, יזרקו עליך נייר טואלט, יצעקו עליך, ובסוף, מתישהו, אולי גם תזכה להבקיע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שובר גלים: מסע אגרסיבי לעולמן של הדמויות
– מי מסתתר מאחורי המסכה? סלבס דרג ג'
– באסון בביירות נפגעה גם המורשת ההיסטורית של ארץ הארזים
הטקטיקה של השניים פשוטה – הם מנצלים את העובדה שאין מהם ציפיות לגינוני כבוד כלפי המרואיינים שלהם. הם לא מראיינים אותם כפי שמקובל בפאנלים אקטואליים, אלא פשוט נכנסים בהם בלי בושה, כמו נהג מונית שנואם ללקוח שלו. השאלות שלהם אולי לא מורכבות, הידע שלהם בפוליטיקה אולי שטחי, אבל הם לא נותנים למרואיין לדבר מדף המסרים שלו ולא מרפים עד שהוא יוצא מאיזון ומאבד את השליטה שלו. ואז יוצאים דברים מעניינים, כמו "השטויות האלה שאין לאנשים מה לאכול זה חארטה". רק אצל אופירה וברקו אתה בכלל תעז לשחרר את המילה "חארטה", כי זה קטע קצת דפוק של אליטיסטים מתנשאים כמו הנגבי – הם מנסים לדבר בשפתו של המראיין העממיקו שיושב מולם, וזה תמיד יוצא מגוחך.
אבל מה קורה כשעממיקה באה להתראיין אצל עממיקו? מה קורה כשמירי רגב באה להתראיין אצל פירה וברקו? זה כבר אירוע אחר לגמרי. וכך קרה בסופ"ש האחרון, כאשר שרת התחבורה הוזעקה לדברר את דחיית החלת הריבונות ביו"ש בתמורה להסכם השלום עם איחוד האמירויות. נכון, היא הגיעה עם דף המסרים שלה, אבל היא הביאה איתה גם עוד נתון שאין למרואיינים האחרים – אי אפשר לעשות עליה שכונה. מירי רגב לא נבהלת כשברקו מעיר לה שהיא מחרטטת אותו, או טוען שהיא מבצעת "גניבת דעת". כשהצמד מנסים לערער אותה ולעצור את דבריה היא עושה את הדבר הנכון היחיד שאפשר לעשות בסיטואציה כזאת – ממשיכה את מסע היח"צ שלה ולא נותנת לשניים להוציא אותה מאיזון. בעשרים הדקות שניתנו לה רגב הספיקה ליחצן את השלום עם האמירויות, להזים את הטענות על ביטול הסיפוח, לפרוש כתב הגנה לשרה נתניהו ועל הדרך להשחיל גם איך הספיקה בחודש וחצי של עבודה לפתוח את השמיים ולהחליט על פתיחת שדה תעופה נוסף.
רגב הבינה את מה שרבים כל כך לפניה לא הצליחו להבין – שמול אגרסיביות ובוטות, הדרך הנכונה להגיב היא באוטוסטרדת מידע (שלמראיינים אין באמת את הכלים והידע להתייחס אליו, כי מעבר לתחקיר בסיסי הם לא בקיאים בחומר, זה לא הקונספט של התוכנית) ולהתעלם מכל ניסיון להוריד אותה לזירת האגרוף. וכך, בעוד שברקו לא מפסיק לנסות לעצור אותה, הציבור מקבל את הגרסה הטלוויזיונית הכי צלולה ומחושבת של מירי רגב. קרה. נאמנה לדרכה. לא מתרגשת. מודעת לכך שמול הקקופוניה של ברקו היא רק צריכה לשמור על קור הרוח, וזה יספיק לה כדי להיראות כמו אצילה בריטית לעומתו.
מירי רגב פיצחה את השיטה. בעוד שבשאר האולפנים מי שצועק נשמע גם צודק יותר, אצל פירה וברקו מי שנשאר בשלוותו מנצח. מי שלא נבהל כשזורקים לו איזו הערה חצופה וממשיך לענות לעניין יוצא מלך, ואולי גם עשוי להרוויח מההחלטה למכור את עצמו לשטן הטלוויזיוני החדש.
