ההתחלה הייתה טעונה. את פרופ' רות גביזון פגשתי לראשונה לפני שנים אחדות כאשר התחלתי את הקריירה השנייה שלי (שהספיקה בינתיים להסתיים, לפחות זמנית) כמורה לאזרחות בתיכון מכובד באזור ירושלים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
כשמירי רגב הביסה את אופירה וברקו
בלי לערב הורים: כך תסיטו את הדיון כשייגמרו הטיעונים
"כדי שאף אחד לא ישקע": מייסדות ארגון "משפחה אחת" מספרות על העמותה
רות הצטרפה אז לצוות מורי האזרחות. הימים היו ימי המחלוקת על הוראת המקצוע בצל הכנסתו של ספר לימוד חדש שעורר גלים מצד גורמי המקצוע ונוספים. רות ביקשה להיכנס לעובי הקורה ולהתרשם כיצד מלמדים בישראל את המקצוע, שאולי הוא הפוליטי ביותר, מבלי לקרוס לתוך הפוליטיקה.
הייתה לה בעניין דעה מאד נחרצת שבמידה רבה תאמה את השקפת עולמה בעניין תפקידה של הרשות השופטת בבירור סוגיות נפיצות בעלות משמעות חברתית ולאומית כוללת. ברוח גישתה המאופקת והשקולה היא סברה כי לימודי האזרחות אינם צריכים להיות מרמס לרגלי המחלוקות הפוליטיות משמאל ומימין. היא האמינה כי יש להתמקד בקליפה הצרה אבל המשמעותית של בסיס ההסכמות והמכנה המשותף האזרחי, המהווה תנאי לקיום בארץ המסוכסכת הזו ובביאור המנגנונים דרכם מתבררות מחלוקות אזרחיות בישראל.
אני מודה שבאותה העת לא ממש התחברתי לדעתה, ועמדתי נטתה בזמנו לסוג של אקטיביזם הוראתי שנועד דווקא לחשוף ולהאיר את קווי השבר והמחלוקת. אולם, ההמשך היה שונה בתכלית השינוי. ככל שנמשך תהליך הלמידה ההדדי בעניינו כך מצאנו שפה רעיונית משותפת שהוגדרה דרך הרעיון אותו אני מגדיר כ'תווך' ויש מי שיעדיפו את המושג ההנדסי 'אמצע' למרות שאני חושד כי היא מחמיץ את לב העניין.
רות הייתה אשת 'תווך'. זו גדולתה מעבר לעובדה כי היא באומץ לב ציבורי ואישי בחרה להציג משנה משפטית וחברתית, שהטילה ספק בזו של האליטה הליברלית – קוסמופוליטית ששלטה זמנית בכיפה הפוליטית באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, והגיעה לשיא בתקופת כהונתו ממשלת רבין השנייה. אבל זה בהחלט לא העניין המרכזי.
פרופ' גביזון לא הייתה רק מתנגדת פוליטית. היא צידדה במשנה רעיונית ששאבה את יסודותיה ומקורותיה ממעיין התרבות הפוליטית היהודית, למרות היותה חילונית. זוהי משנה המאופיינת בהכרה במעלותיו של הפארדוקס והיכולת לחיות בתוך עולם של מתחים וניגודים. כאלה שמצד אחד נוטעים אצל המתבונן החיצוני את התחושה של חוסר יציבות כרוני וממלאים את הדמיון בחזיונות על אפוקליפסות קרובות. אבל מצד שני הן הערובה היחידה לעושר הדעה והמחשבה וליכולת לייצר מתוך המחלוקת והקונפליקט את הקומה (הרעיונית והפרקטית) הנוספת המאפשרת את מה שאנחנו לרוב קוראים לו 'התקדמות' או 'קידמה'.
זו המשמעות של חיים בתווך שבין הקצוות המונעת מאיתנו ליפול לתוך תהומות של מוחלטות ומבטיחה דווקא דרך התנועה וחוסר הנחת התמידית, כי השלם יהיה גדול מסך חלקיו. אם תרצו, זו המשמעות העמוקה העומדת מאחורי רעיון "העם הנבחר", והיא שונה לגמרי מהפרשנות הצרה והמוגבלת שמעניקים לה לעיתים אנשי פוליטיקת הזהויות. אין המדובר בשוביניזם לאומי, וגם לא חברתי, אם כי ביכולת לחיות הן כלפי פנים והן כלפי חוץ בתוך שדה מורכב ועשיר של העדפות, ניגודים, זהויות, תרבויות ותפיסות עולם שמחייבים חשיבה על הדרכים ליצירת סנכרון בין כל אלה.
רות גילמה במחשבה את רעיון 'התווך' בכל מעשה ידיה ובכל משנתה. היא פעלה למציאת דרך האמצע, לא במובן הטכני אלא במובן העמוק של כינון קונסטרוקציות חדשות, ושאפה לשלב בין ישראל הדמוקרטית ובין ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בין יהודים ובין ערבים, בין דת ובין מדינה, בין המשפט ובין החברה, בין האדם והפרט ובין הקולקטיב והעם.
גם הקריירה האישית שלה עמדה בתווך שבין מגדל השן האקדמי ובין הרמה הציבורית. בין השמים ובין הארץ. בין הרעיון ובין הפרקטיקה.
עמדתה המורכבת המחזיקה מזה וגם מזה, הפכה אותה ואת משנתה לייחודית, אבל בעת ובעונה אחת חוסר נכונותה להשתייך לאחד מן הקצוות ולאחוז במקל רק בקצהו האחד הפכה אותה גם מושא לביקורת וכנראה שמנעה ממנה את המשרה הנכספת כשופטת בית המשפט העליון. הקצוות לא היו מוכנים לפשרה עם התווך. המוחלטות לא ראתה במורכבות כחלופה. הנצח לא היה נכון להשלים עם היחסיות. העכשיו לא היה סבלן כלפי התהליך. הנטייה להכרעה דחתה את המשא ומתן.
ההיכרות שלי עם רות הצטלבה בשלבים חשובים של פועלי המחקרי. היא הייתה בין הקוראות הראשונות של טיוטת ספרי על יחסי יהודים וערבים בישראל שכולו נכתב דרך פרספקטיבת התווך ושיתפתי אותה בכל רשימה שכתבתי בענייני השעה. היא ללא ספק העשירה גם את תובנותי ודרך הסתכלותי על הפוליטיקה והחברה הישראלית.
בכל הצמתים שבהם פגשתי בה ושיתפתי אותה במחשבותי ובטקסטים שכתבתי, היא עודדה אותי להמשיך ולבטא את מורכבות רעיון 'התווך' וטענה, למרות הקיטורים שלי, כי יש לכך פוטנציאל של קשב ציבורי וצריך להמשיך ולעשות לו נפשות כי בנפשנו הדבר. בכל אותם פעמים פגשתי לא רק אינטלקטואלית עוקרת הרים ומשברת סלעים, ולא רק אישה רהוטה, חדה וחריפה, אלא גם בן אדם איכפתי, רגיש ונעים הליכות.
פרופ' רות גביזון תחסר מאד בציבוריות הישראלית, הן באישיות והן בחזונה. הרושם הוא כי ישראל זקוקה בעת הזו לאנשי 'תווך' יותר מאי פעם, ולקולותיהם בקרב הציבוריות הישראלית, דוגמת קולה הצלול של חברת הכנסת תהילה פרידמן מ'כחול לבן' שהרשימה מאד בנאום הבכורה שלה בכנסת. יש לקוות כי תהא להם נוכחות בולטת יותר בשיח הקצוות שהחברה הישראלית נוטה להתמסר לו בקלות רבה יחסית בשנים האחרונות, ובכך תהא גם נוכחות והמשכיות לקולה של אשת התווך.
