מבחן המציאות הוא המדד הטוב ביותר להצלחה. במקרה של פרדיגמת שלום וביטחון, עליה לא רק לדבוק בצדקת דרכה, אלא גם לספק קבלות. אם יש פרדיגמה שהבנה זו מושרשת עמוק בליבה, הרי זו אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ממשל טראמפ, שכותרתה "ריאליזם בעל עקרונות". במיוחד במזרח התיכון, שלושת מרכיביה של תפישה זו משחקים תפקיד משמעותי: האחד, שמור על הערכים המנחים אותך, אך התאם את יישומם למציאות המשתנה. השני, הנח שאחרים דואגים לשרידותם קודם, ממש כמוך, והצע להם קלף מיקוח תואם. השלישי, בוא לשולחן מעמדה של עוצמה. שמירה איתנה על שלושת הכללים הללו במזרח התיכון לא תזכה אותך בקיתונות בוז, אלא בכבוד שקט. בכיר הממשל ג'ארד קושנר סיכם את הגישה האמריקאית: "לא באנו לאיזור כדי להטיף; באנו כדי להקשיב".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
אשכנזי נגד האיחוד האירופי: פעילות בשטחי סי – ניסיון לקבוע גבול
"סיפוח לא יהיה תקדים": יועצו לשעבר של טראמפ מדבר
אפשר לבקר את "היהודים באים", אבל להפגין נגדה זה גרוטסקי
מתוך תפישה זו, הוביל הממשל האמריקאי הנוכחי מזרח תיכון חדש באמת. ללא כיבוסי מילים או גינוני טקס, זיהו בכירי הממשל את הפוטנציאל האדיר באותה "סערה מושלמת" שנוצרה בצומת ההתכנסות של תנאים שהבשילו. בראשם, הבנתם של מנהיגי ערב שהתנגדות מזויינת לישראל הוכיחה עצמה חסרת תוחלת צבאית, וחסרת תועלת אסטרטגית; לצד ההבנה ההפוכה, שלאור האתגרים המאיימים שמציבים איראן וארגוני הטרור, חכם יותר לשלב ידיים עם ארה"ב וישראל, גם אם מתחת לשולחן.
המציאות החדשה טרפה את הקלפים, וחילקה מחדש את האזור לשני מחנות שהאמריקאים שיחקו חלק פעיל בהתגבשותם המוצקה. מחד, תקיפות חסרת-פשרות מול איראן ושלוחותיה, כמו חיסול סולימאני ופרישה מהסכם הגרעין. מאידך, חיבוק דוב לציר ישראל-סונים, כמו בוועידת ורשה חסרת-התקדים, שבה הציגו חזית אחידה מנהיגים ישראלים וערבים זה לצד זה – מהפוסטרים הבולטים של שינוי זה. וכך, ללא צורך בחילוף מכתבי אהבה פתוחים, אינטרסים משותפים טוו נורמליזציה ישראלית-ערבית דה-פקטו מתחת לרדאר.
מסיבה זו, העוקבים אחר המציאות המשתנה באיזור הגיבו לבשורת השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות בסיפוק, אך לא בהפתעה. זהו סימפטום של הפרדיגמה החדשה שהציבו ארה"ב, ישראל והציר הסוני, שנועדה בין היתר גם להכיר בפיל שבחדר: הסיפור הפלסטיני. לוח הזמנים והתנאים האסטרונומיים של הרשות הסרבנית ברמאללה לא רק שלא תאמו את המקסימום שישראל יכלה להרשות לעצמה לתת, אלא גם לא תאמו את דחיפות האתגרים האסטרטגיים של מדינות ערב, שגם ללא קשר ללחות הכבדה החלו להזיע לנוכח האיום האיראני בפתח ביתם. העולם הערבי, על פי דיפלומטים ערבים בשיחה עם כלי תקשורת ישראלי, "דאג לאינטרסים שלו קודם".
ניצול התנאים האלה הוא תמצית גישת ה-Inside-out הישראלית-האמריקאית: שלום ישראלי-פלסטיני יהיה פרי מבורך של הנורמליזציה הישראלית-הערבית, ולא עוד תנאי מקדים לה. הסיפור הפלסטיני אמנם נותר הפיל שבחדר, אך הפוך מבעבר – הם כעת נתפשים יותר כאבן נגף למימוש האינטרסים הערביים מאשר ככלי נשק ראשון במעלה ברשותם. אין ראייה טובה לכך מאשר תגובת העולם הערבי לתכנית השלום של טראמפ – בעוד הרש"פ החרימה והאיחוד האירופי גינה, שרי החוץ של עומאן, האמירויות ובחריין בחרו להתייצב בוושינגטון ולאמץ את התכנית בפומבי, בעוד יתר העולם הערבי בחר בשתיקה רועמת. הכרה אזורית מפוכחת במציאות החדשה הובילה לתום עידן הפרדיגמות הישנות ולפתרונות יצירתיים חדשים, גם אם אינם תואמים החלטות או"ם מאמצע המאה הקודמת. הקערה המאובקת נהפכה על פיה.
לעומתם, העוקבים אחר המדיניות האירופית הופתעו אף פחות מתגובתם הצוננת להסכם. שירות החוץ של האיחוד, בדומה להודעות מנהיגי בריטניה, צרפת ואחרות, הקדיש חלק משמעותי ומרכזי בהודעתו לא לשלום עצמו, אלא לעצירת מהלך הריבונות בבקעה, מהלך שעליו הם היו מוכנים להרחיק לכת עד הטלת סנקציות על ישראל. במקום להתמקד בשינוי האסטרטגי רחב-ההיקף או בסיכומים הכלכליים והעסקיים מרחיקי הלכת שמביא ההסכם, בחר האיחוד בתזכורת צוננת שאין לישראל ברירה אלא לבחור בתלם האירופי להסדר מול הפלסטינים כשער לנורמליזציה איזורית, ובתקווה שחלום הריבונות ייגוז לחלוטין. מהדורות החדשות התמקדו בתמונות של התנחלויות וגדר ההפרדה לצד הכותרת על הסכם השלום, כמו קושרות בהכרח את האחד לשני, או לחילופין, מתמקדות בפרי המשמעותי ביותר מן ההסכם לשיטתם.
התגובה האירופית להסכם, לצד הגינויים החריפים לתכנית השלום של טראמפ, מלמדת על פרדיגמה לשלום המבוססת לא על "ריאליזם בעל עקרונות" אמריקאי, אלא על מה שאני מכנה "אידיאליזם בעל עקרונות". במסגרת הפרדיגמה האירופית, על הסדר להישען בהכרח על אותו מתווה קבוע של "פרמטרים בהסכמה בינלאומית", הכוללים נסיגה ישראלית מלאה לקווי 67' וחלוקת ירושלים. האיחוד רואה זאת גם בתור הדרך המוסרית היחידה לעשות צדק עם הצד שנתפש בתור החלש – השלטון הפלסטיני – בין היתר, אחת הסיבות שאף אחת מהדרישות לא מופנית כלפיו. אך התעקשות זו לא נובעת רק מקיבעון מחשבתי, מעוינות מושרשת לישראל או מאיבה לנשיא טראמפ, אלא מסיבה עמוקה הרבה יותר.
בבסיסו, דוגל האיחוד בקידום "סדר עולמי מבוסס חוקים ונורמות, שבו העיקרון המנחה הוא רב-צדדיות וארגון האו"ם בליבו". המתווה הנפוץ בהחלטות האו"ם, הגם שהן ככלל הצהרתיות, לא-מחייבות ונשענות על רוב אוטומטי אנטי-ישראלי בשנים עברו, הוא מבחינת האיחוד דרך המלך לפתרון סכסוכים בהתגלמותה: הסכמה רחבה וגיוס הקהילה הבינלאומית.
בתור ארגון שקם מאפר מלחמת העולם השנייה, התזכורת לתוצאותיה ההרסניות של התפוררות אותו סדר עולמי צרובה עמוק בבשרו של האיחוד, והוא נדר מתחילת דרכו למלא את תפקיד שומר הסף שלו. מה שישראל רואה ככפיית תנאים הוא מבחינת האיחוד מגננה חרדתית כמעט על הדרך היחידה לשיטתו למנוע התפרקות הסדר לחלקיקים יריבים בעלי שאיפות השמדה. מאידך, הסלקטיביות הברורה של האיחוד מקשה עליו לסנגר על עקרונות רוחביים לכאורה. בעודו מפגין שרירים מול ישראל, הוא מתעלם לחלוטין מגינוי זירות פחות נוחות פוליטית, כמו ירי חי על מפגינים באיראן או מחנות ריכוז לאויגורים בסין; דפוס דומה מאוד לאו"ם עצמו, שרוב החלטות ארגוניו שמות למטרה את ישראל, במקרים מסוימים אף 85% מההצהרות השנתיות.
אם לשפוט על פי תגובותיו והתנהלותו, האיחוד גם לא יהיה מרוצה משלום ישראלי-פלסטיני-ערבי מלא ומוסכם, רק משום שהוא סוטה מדרך המלך שקבע. הסיפור הפלסטיני מזמן עבר מידי עמי האזור לבעלותם של הארגונים הבינלאומיים, המבקשים לקבוע את דינו ללא קשר לשינויים בשטח. דרך האמצע או פתרונות יצירתיים מחללים את עיקרון הרב-צדדיות שהאיחוד מקדש בדבקות; אך בהיות האיזור תקוע במבוי סתום מזה שנים מכבר, מה הועילו חכמים?
האיחוד למעשה משדר לישראל שהפרדיגמה החדשה אינה מקובלת אליו, וכך התגובות האירופיות דמו יותר ל"כן, אבל" מאשר ל"איחולים לבביים". מבחינתו, אימוץ ההישג משול להודאה שהפרדיגמה החד-חד ערכית שהאיחוד קבע לשלום אזורי נקברה סופית תחת מבחן המציאות, והוא אינו שש להודות בכך. אך התעקשות זו להיות אורתודוקסי יותר ממנהיגי האזור עצמם לגבי עתידם שלהם לא משרתת את האינטרסים של האיחוד, בכך שמרחיקה אותו מתפקידו המיוחל כבורר שלום גלובלי ומותירה את ידיו ריקות מהצעות שעוד לא נשמעו במרחבים המדבריים ממזרח לו. מנהיגי ערב, כצפוי, מתרחקים אל עבר זרועותיה החסונות של וושינגטון.
אין מטרת מאמר זה לשפוט האם הפרדיגמה של האיחוד בסופו של דבר צודקת או לא, אלא להציג את הבעיה השורשית בה: היא ממוסגרת כחומר גלם, כמוצר הצודק ובר-הקיימא היחיד לשלום אזורי, אך בניגוד להצלחה שלנגד עינינו בנורמליזציה הישראלית-ערבית, לא רשמה קבלות הצלחה משמעותיות ביובל השנים האחרונות. היתרון שהאיחוד רואה בפרדיגמה זו – במילותיו שלו, שהיא "קבועה ונותרת בעינה" – הוא גם החיסרון הגדול שלה. המזרח התיכון עבר כברת דרך ארוכה מאז ועידת חרטום של 1967 או משבר האנרגיה של 1973, והציר הישראלי-סוני הוא כעת עובדה. רצונו של האיחוד לשמור על סדר עולמי ראוי, אך גם ראוי יהיה לו להתפכח אל מול מבחן המציאות. בדבקותו בצדקת דרכו, האיחוד גם צפה בתוקפה פג וברלוונטיות שלה מתיישנת תחת השמש המזרח תיכונית הקופחת. המציאות באזור השתנתה, אך הפרדיגמה של האיחוד לא השתנתה עמה.
