אמנים ובדרנים נאבקים לחדש את מופעי התרבות, ולשם כך השתמשו גם בציטוט מפוברק של וינסטון צ'רצ'יל. הסיפור המזויף אומר שהציעו לצ'רצ'יל לקצץ במימון לתרבות ולאמנות, כדי להגדיל את תקציב המלחמה, והוא השיב: "אז בשביל מה אנחנו נלחמים?". הציטוט הזה לא היה ולא נברא, אבל גם לו נאמר, הוא לא היה רלוונטי לעולם התרבות שלנו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חטיבה נולדה: השילו"ח תיקח את צה"ל לעתיד קטלני יותר
– הלם: בחדשות 12 "גילו" את סכנות הטיקטוק
– "היהודים באים": מה כל כך מצחיק בביזוי הדת והמסורת?
אנשי התרבות רוצים להתפרנס, ואין בזה שום בעיה. אבל על הדרך הם מציגים את פרנסתם כחיונית מאין כמותה לעולמנו הרוחני, כאילו כולנו חייבים להם את נפשנו, וזה כבר די רחוק ממה שהם עושים באמת. קודם כול, רוב מה שקוראים לו היום "תרבות" הוא למעשה משהו אחר לגמרי. הפילוסוף הישראלי הוגו ברגמן הגיע בשנות החמישים לנופש בבית הבראה, והזדעזע כאשר בחור צעיר עמד מול הנופשים והכריז: "אני מדריך התרבות והבידור". ברגמן, פילוסוף גם בעת נופש, מחה מיד: איך בידור קשור לתרבות?
מותר כמובן לאדם לצייר או לצלם את דעתו הלא–מקורית; פחות מובן למה הוא מצפה שהציבור יהיה אסיר תודה, ובעיקר לא מובן למה הוא מצפה שהציבור ישלם
אם בשנות החמישים דיברו על "תרבות ובידור", היום מסתפקים בכותרת אחת. רוב מה שנקרא היום "תרבות" הוא למעשה בידור, שנועד להעביר את הזמן בנעימים. זה בסדר גמור שאנשים עוסקים בבידור, וכולנו צריכים פרנסה. אבל קשה לראות יתרון ערכי שיש לתחום הזה על תחומי עיסוק אחרים, כמו ענפי המוסכים, הקוסמטיקה או עמילות המכס.
החלק השני של התרבות הישראלית הוא מה שפעם היה מכונה "תרבות גבוהה". זה האגף שלכאורה מצדיק את האף הגבוה של התרבותניקים, ושאליו לכאורה התכוון צ'רצ'יל המזויף. במאה התשע־עשרה החלו אנשים להעריץ אמנים, על שהם מעניקים לנו ניצוץ ייחודי שחצבו מצור לבבם. "לא זכיתי באור מן ההפקר", כתב ביאליק, וסיפר בשירו איך יצירתו מרוממת את קוראיו, אבל גובה ממנו מחיר של חֶלֶב ודם. יש אמנות שבאמת מרוממת אותנו. כשאתה קורא שיר גדול של אלתרמן, רואה ציור של ורמיר או שומע את הקאנון של פכלבל, נעתקת נשימתך לרגע, ואתה מבין שבן אדם אינו רק ערימה של חומצות אמינו. בזכות הרגע הזה מגיעה ליוצרים גדולים תודתנו הנצחית. השאלה היא כמה מיוצרי התרבות הגבוהה בישראל מנסים לרומם אותנו. אני לא שואל כמה מהם מצליחים – אי אפשר להאשים אדם על שאינו גאון – אלא כמה מהם בכלל מנסים.
חלק גדול מדי מהתרבות הגבוהה בישראל הפך להפגנה חכמולוגית, עם אובססיה כלפי מנהיגי הימין. המיצבים והמיצגים קצת חוזרים על עצמם: פסל מוזהב של ביבי, פסל של ביבי אוחז רגל כרותה, פסל של ביבי בסעודה האחרונה, ולקינוח ציור עירום של איילת שקד. וכשנמאס מהפוליטיקאים: תערוכת ציורים של מסתננים, מיצג וידאו נגד הפטריארכיה, הצגת תיאטרון המוחה על הדרת להט"בים מחוק הפונדקאות, ותערוכת צילומים על עוולות הכיבוש. לא בדיוק יצירות שמרוממות את נפש האדם, אלא מחאה עם סושי, בסגנון האלפיון העליון. האם יש לפחות משהו מטלטל במחאות האלה? האם יש בהן איזו זווית חדשה ומקורית שלא הכרנו? בדרך כלל מדובר במִחזור של הרפש הפוליטי הרגיל, בהעלאת גרה של העמדות המקובלות במדינת תל־אביב, בלי שום אתגר אינטלקטואלי או חידוש רוחני. מותר כמובן לאדם לצייר או לצלם את דעתו הלא־מקורית; פחות מובן למה הוא מצפה שהציבור יהיה אסיר תודה, ובעיקר לא מובן למה הוא מצפה שהציבור ישלם.
ומה עם הסצנה המתפתחת של אמנים ואנשי תרבות דתיים? אני שמח על כניסתם של גברים ונשים מאמינים לעולם התרבות, והפוטנציאל של המפגש הזה הוא עצום, אבל יש להודות שלא כולם מצליחים לעמוד בפני הזרם. חלק מהיוצרים הדתיים נטמעים כליל בעדר הנאור; חלקם תורמים ביקורת באותו סגנון על החברה הדתית ואורחותיה, לשמחת לב חבריהם האנטי־דתיים; האמיצים שבהם הופכים ב־180 מעלות את האמנות־כמחאה ומפנים אותה נגד המיינסטרים התרבותי השמאלני, וזה מרשים; אך נדמה לי שלא רבים מאוד מעיזים ליצור אמנות שונה בתכלית, כזו שמנסה לינוק לתוך עולמנו כמה טיפות של רוח ושגב.
אינני מתנגד למחאת הבדרנים והאמנים. גם הם צריכים להביא לחם הביתה. אני רק תוהה על הצרימה בין הרטוריקה הנאצלת לעשייה הבנאלית ברובה. מה שמכונה "עולם התרבות הישראלי" הוא ברובו בידור, במיעוטו הפגנות בעיסת נייר ובצבע, ורק חלק לא גדול ממנו אכן מנסה להביא לעולמנו משהו קצת אחר. קשה לי להאמין שאפילו ראש ממשלה בדיוני היה מוכן להילחם למוות בשביל גסויות "היהודים באים" או מיצגים ילדותיים נגד ביבי. כמו שאמר פעם צ'רצ'יל: אם כבר אתם מדביקים לי ציטוט מזויף, לפחות שיהיה לעניין.
