בשנת 1979 פגש המשורר נתן זך את הזמרת נורית גלרון. היה זה באירוע שנערך לרגל הוצאתו של ספר שירים חדש של זך ולרגל שובו ארצה אחרי שהות של עשור באנגליה. באותו אירוע הוזמנה נורית לשיר את אחד משיריו של זך.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בכיר בליכוד על כחול לבן: "אי אפשר לנהל ככה מדינה"
– תושבי רחביה: הפסדנו בעתירה אבל ניצחנו בקרב
– "היהודים באים": מה כל כך מצחיק בביזוי הדת והמסורת?
זך התרגש משירתה של הזמרת הצעירה והחליט כי יכתוב עבורה אלבום שלם. במשך שנתיים של עבודה, גויסו טובי המלחינים בארץ (סשה ארגוב, מתי כספי, יוני רכטר ועוד) שילחינו עבור האלבום את השירים של נתן זך. ב-1981 יצא האלבום שנקרא "שירים באמצע הלילה" ובו השיר "כי האדם עץ השדה" שהלחין שלום חנוך (שלום עצמו ביצע את השיר זמן קצר אחר כך וגם הביצוע שלו זכה להצלחה).
השיר יצא סמוך מאוד למלחמת לבנון הראשונה והושמע פעמים רבות בתקופתה. מאז הפך השיר לאחד משירי הזיכרון האהובים והכואבים במוזיקה העברית.
"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ.
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדָּע.
וֲאָנִי לֹא יוֹדֵעַ, אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה…"
(מילים: נתן זך, לחן: שלום חנוך)
נתן זך קובע בשיר עובדה רבת משמעות- האדם ועץ השדה דומים!
כמו העץ, גם האדם צומח, גדל וצמא למים ולפעמים, כמו העץ, גם האדם נגדע ונטמן בעפר. כמו עץ שנכרת בחוסר רגישות, לפעמים בארצנו הקטנה שמלאה במלחמות, גם האדם נכרת. יש אמת כואבת בדבריו של זך, כשהלחן המדהים והביצוע המרטיט מעצימים את התחושה אפילו יותר.
את המשפט המרכזי, שנתן לשיר את שמו, לקח זך ישירות מפרשת שופטים. בפרשה, התורה מצווה אותנו שורה של מצוות שקשורות לניהול מלחמה. אחת מהמצוות אומרת שבמקרה בו עם ישראל מטיל מצור ממושך על עיר אויבת, אסור לו להשחית את עצי העיר הנכבשת.
"כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן – כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" המשכו של אותו פסוק מנמק את הציווי: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (במדבר כ' י"ט).
המילה 'כי' משמשת פה כמילת שאלה. כלומר התורה שואלת שאלה רטורית – האם העץ הוא אדם? האם עץ השדה הוא האויב שאנחנו באים עליו במצור? התשובה כמובן שלילית. העץ אינו אדם ולכן אין לנו מלחמה איתו ואסור לנו לפגוע בו ולהשחיתו.
נתן זך הוא איש חכם וברור לי שהוא ידע היטב מהי כוונת התורה, אבל כשכתב את השיר הו החליט להפוך לגמרי את המשמעות. הוא השמיט את סימן השאלה והשאיר סימן קריאה, ובדרך זו המילה 'כי' הפכה ל'כן'. זך קובע בעצם, בניגוד לדברי התורה, שהאדם הוא דווקא כן כמו עץ, ולכן עצוב כשאנשים נהרגים במלחמות באופן בזבזני, מיותר ולא מוסרי.
כשאני שומע את השיר ביום הזיכרון קול קטן לוחש לי באוזן: "כי האדם עץ השדה? לא!". האדם, בניגוד לעץ, הוא שותף פעיל במצור הארוך שעומד על עירנו. נכון, לפעמים הוא נגדע, אבל לא כמו עץ סרק שנגדע לשווא במהלך מצור.
החייל שנגדע במלחמה נהרג כדי להגן עלינו וכדי לתת המשך וחיים לשאר 'עצי היער' ששלחו אותו. זה עצוב וקשה מאוד, אבל אסור לנו לחשוב כי מדובר בכריתה משחיתה וחסרת רגשות. מדובר בכריתה שתפקידה לאפשר את המשך הצמיחה.
נתן זך יודע להתבטא היטב ונורית גלרון יודעת לרגש, אבל אם נעיין היטב במשמעות הנכונה על פי התורה נגיע למסקנה שהם פשוט טועים.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
