אני מרגישה כאילו אני חיה בשני עולמות מקבילים. בעולם אחד, העולם האקדמי בו אני מובילה את החוג לחינוך הגיל הרך – אני אומרת לסטודנטיות שהן צריכות להיות מאוהבות בעולם הקסום של הילדות והילדים. בעולם השני בו אני חיה, מידי שנה נפתחים גנים בידי נשים שלא ממש מבינות את העולם הקסום הזה, של הילדות והילדים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המתווה המתוכנן: העלאה של הממתינים וסגירת המחנות באתיופיה
– ביקורת על הרפורמה במח"ש: "תהפוך לפינת ליטוף"
– "היהודים באים": מה כל כך מצחיק בביזוי הדת והמסורת?
בעולם הראשון, הסטודנטיות המתקבלות לחוג לגיל הרך עברו תהליכי מיון קפדניים, הן צריכות להיות חכמות, מוכשרות, יצירתיות. הן צריכות להיות סבלניות, נעימות ועם לב גדול מלא בטוב. בעולם השני, עליו אין לי שליטה, הממשלה מאפשרת לכל מי שרוצה לעבוד עם ילדים לעשות זאת.
בעולם הראשון אני מובילה סטודנטיות להיות גננות הראויות לחנך את ילדי ישראל. הן מקבלות ידע, מיומנויות וערכים ועוברות תהליך ארוך כדי להיות נשות חינוך ראויות. בעולם הזה אני מסבירה לסטודנטיות שלא מספיק לאהוב ילדים, אלא חשוב לחנך אותם ולשלב בחוכמה ידע, מיומנויות וערכים. יש לדעת להקשיב לילדות ולילדים בכל החושים, לשתף אותם בתהליכי הלמידה ולעודד אותם ליזום.
ואז, כמו מתוך חלום בלהות, העולם השני מהדהד בקול צורם. נשים, המכונות בטעות "גננות", מתעללות בילדים רכים שרק התחילו לרכוש כלים בסיסיים כדי לתת אמון בעולם. רומסות את כבודם, פוגעות בגופם ומצלקות את נשמתם. הידיעות על ההתעללויות מערערות אותי ולא נותנות לי מנוח.
אני שוב חושבת עלי כאשת חינוך ועל החברה שלנו. לפתע עולה בי המחשבה: אולי אני צריכה לשנות את משפט הפתיחה שלי; מסתבר שאני תמימה מדי בתפיסת האהבה לילדים כמובנת מאליה. אני פונה לכל הנשים הבוחרות לעבוד עם ילדים: אם האהבה לקטנטנים לא צורבת לכן בנשמה, אני מבקשת, בעצם מתחננת, אל תעבדו עם ילדים!
אני שואלת את עצמי: "כיצד ניתן לגשר בין שני העולמות?" ומבינה בפעם המי יודע כמה שלשם גישור אנו זקוקים לפיקוח, הדרכה, הקניית כלים מתאימים, בדיקה מעמיקה ומעקב אחרי הנשים שעובדות עם הילדים. פה אנו זועקים "ממשלת ישראל, הגיע הזמן להתעורר! די להתעללות בחסות החוק!"
בתחילת השנה הקרבה ובאה עלינו לטובה, כשאחזור לעולם הראשון שלי, כשאעמוד מול הסטודנטיות שלי, אני לא אגיד להן "לא מספיק לאהוב את הילדים", אלא: "אתן צריכות לאהוב ילדים עד כדי צריבה בתוך הנשמה".
