ר"ח אלול תשנ"ג, בית המדרש בישיבת מרכז הרב המה קולות לימוד, ומאות ראשים רכונים על סטנדרים או מתנדנדים בניגון של לימוד גמרא. קולות הלימוד נשמעו לי כקולות של נהר גועש, "מקולות מים רבים, אדירים משברי ים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי אתם מדביקי העל של הקורונה?
– בכיר בליכוד על כחול לבן: "אי אפשר לנהל ככה מדינה"
– הלם: בחדשות 12 "גילו" את סכנות הטיקטוק
מתחת לזרועי החזקתי גמרא פסחים, אורות התשובה וספר המדע לרמב"ם. הייתי נרגש ומפוחד. נרגש, מהתחלה חדשה העומדת לפני. מפוחד, כי לא ידעתי למה לצפות.
הרגשתי זר ושייך כאחד. זר, על אף שהכרתי חברים רבים בשיעור, אך מעולם לא למדתי תורה ברצינות. ושייך, כי אהבתי את מה שראו עיני. את קולות הלימוד, את צוותא שיש בלימוד בחברותא, ואת הרצון להיות שייך אל לימוד התורה.
נכנסתי אל בית המדרש, בדרך נס אף מצאתי מקום פנוי, ובנס גדול אף יותר – חברותא. איש לא קיבל את פנינו, לא ליווה אל המקום או ערך הכרות עם הר"ם, לא נשמר לי מקום, ולא סודרה לי חברותא. איזשהו אמון בלתי מסויג, שאם הגעת עד הלום – אתה מסוגל גם להסתדר בעצמך.
היה קשה, מאוד.
פתחנו גמרות, קראנו, הקשנו, תירצנו, פרכנו, ושוב תירצנו, והשעה בקושי עשר. סדר בוקר נמשך עד אחת. את הסוגיא "סיימנו" – קראנו רש"י ותוספות, רי"ף רא"ש ור"ן, עברנו על הריטב"א והרשב"א, ולא מצאנו כלום. מה חיפשנו? מה כולם מוצאים שאנחנו לא. איך כולם מתעמקים כל כך, מתווכחים ומתנצחים, ואנחנו קוראים, לכאורה מבינים, וממשיכים הלאה.
לא הבנו, שלא הבנו.
ואז הגיע השיעור הראשון בעיון, הגעתי לשיעור שמח וטוב לב – הרי הקפתי את הסוגיא מכל צדדיה.
לא הבנתי כלום. הרב דן בלב הסוגיא, ואני אפילו לא שמתי לב, שיש כאן איזה קושי מרכזי. שהסוגיא סבוכה וצריכה תלמוד.
נחמה גדול מצאתי לי בשיעורי האמונה. פתאום נפתח לי עולם שלם של חכמה ודעת, של עומק שנוגע עד הנפש, ומטלטל אותה. ערכה של תורה, מהותם של ישראל וסוד גאולתם, חיי תורה וידיעת ה', תיקון המידות ועולם התפילה, חסד עם הבריות וחסד עם ריבונו של עולם. עולם שלם.
והחברים, איזה חברים. כולם איתך "באותו ראש". באו לכאן כדי ללמוד תורה, וכדי לבנות עולם של עבודת ה' ואמונה. מתווכחים, מתדינים, חולמים על עולם מתוקן יותר, ומתמלאים פליאה – איך זה שלא ידענו שכל זה קיים? העומק, החיים, המחשבה והתביעה הפנימית. אנחנו דתיים מרחם אימנו, כבר פתחנו ספרים בעבר, ובכל זאת.
היו אלו תלמידי החכמים שפגשנו, הם החיו אותנו. אנשי מעלה, תלמידי חכמים, אוהבי ה' ותורתו, אוהבי עם ישראל והבריה כולה. הם לא ויתרו לנו – תבעו מאיתנו לגדול, הקשו על תפיסות חיינו המוצקות לכאורה, שימשו לנו דוגמא – והקשיבו לקושיותנו ועמדותינו הרוחניות. ושוב אתגרו אותנו.
בזמן חורף למדנו "כתובות". התוספותים היו קשים אפילו באופן שטחי ופשוט, הסוגיות עסקו בכל הנושאים שבתורה, וסדרי הבקיאות "לא זזו". פשוט לא הצלחנו לפצח את הסוגיות.
ליתר דיוק לא הצלחתי. החברותא שלי קרא והסביר, הקשה ותירץ, וכל פעם שאל אותי: "הבנת"? נגיד שהבנתי.
לפעמים הייתי מתוסכל כל כך, איך הוא מבין ואני לא? למה הכל פשוט לו, ואני שובר את הראש? שנים מאוחר יותר, והחברותא שלי כבר ר"מ בישיבה גבוהה, נפגשנו. "אני מלמד כתובות", הוא אומר לי, "זוכר איך היה לנו קשה? אבל 'אף תורתי עמדה לי', תורה שקנינו באף ובחימה – עמדה לנו". הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי שלא רק לי היה קשה, שגם הוא למד באף וחימה. אכן, חשבתי, לו רק ידעתי זאת אז.
יום רדף יום, חודש החליף חודש, ועולם התורה הלך ונגלה לעיני. עצום, עמוק, מגדל ותובע – נותן חיים ומחליף נשמה. ממש כך הרגשתי – נזרקה בי נשמה חדשה.
חיי שעה שהיו לי, נמהלו בחיי עולם שלא הכרתי כמותם. בטלה שכל כך אהבתי, אותגרה בחיי עמל שלא על מנת לקבל פרס. ערכים שהאמנתי בכל ליבי, קיבלו פנים חדשות.
מתנה של קרבת ה' והמרחק ממנו, עולם של רצוא ושוב, שלעולם לא יסתיים.
אני לדודי ודודי לי, חודש טוב וזמן טוב.
הכותב הוא ראש המכינה התורנית "אבנר" – עכו
