שלום על פני סיפוח: סיכון סביר ופוטנציאל כלכלי משמעותי

מלכתחילה הייתי "ספקן סיפוח". לא משום שאני מתנגד להחלת החוק הישראלי ביישובי יהודה ושומרון ובקעת הירדן, נהפוך הוא. אמנם מדובר בצעד קשה בזירה הבינלאומית ובעל מחירים לא פשוטים גם בזירה המקומית, ובכל זאת, לוּ הייתה ארה"ב מאפשרת לנו להחיל את החוק על חלק מהיישובים (ואי אפשר לעשות זאת בלעדיה), אני מעריך שהדבר היה מועיל לישראל בטווח הארוך.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם עלינו להיכנע לדרישות חמאס בתמורה לשקט בדרום?
– "זה הרגע הנכון לשלב את המוח הישראלי עם הכסף המפרצי"
– בית הדין בהאג: חיזבאללה לא קשור לחיסול חרירי

אז מדוע הייתי ספקן? ראשית, משום שפקפקתי בהיתכנותן של ההצהרות הבומבסטיות שנשמעו כאן במהלך מערכת הבחירות, כולל מצד נתניהו וצוותו. זה לא עלה בקנה אחד עם הממשל האמריקני שאני מכיר.

בבית הלבן, ולא משנה מי הנשיא, מסתכלים אחרת על המזרח התיכון. משם ישראל היא נקודה אחת במפה מורכבת של אינטרסים וקואליציות. ישראל אהודה בדעת הקהל וחשובה לארה"ב, אבל הממשל צריך לאזן זאת עם שלל אינטרסים אמריקניים מול גורמים חזקים ואסטרטגיים אחרים במזרח התיכון.

בסך הכול, המצב הזה טוב לנו. אמנם נכון, כשמכהן נשיא ידידותי כמו טראמפ, מפת האינטרסים המזרח־תיכונית מגבילה את יכולתו לצאת מגדרו לטובתנו. מצד שני, כשמכהן נשיא עוין כמו אובמה, דעת הקהל האמריקנית מגבילה את נזקו. המאזן הזה חיובי בחשבון הסופי, משום שהיכולת להזיק גדולה מהיכולת לסייע.

על רקע זה, הצהרות הסיפוח שהושמעו במהלך הבחירות נראו לי מופרזות. ההיבט השני של הסקפטיות שלי היה מהותי: לא גיבשתי דעה סופית על תוכנית המאה, שהחלת הריבונות הייתה הקדימון שלה. האם מדובר בתוכנית טובה לישראל? אין תשובה, משום שהתוכנית לא הוצגה באופן מפורט; נראה שבכלל לא גובשה סופית. וכאשר המחירים האמיתיים לוטים בערפל, גם ההתלהבות מהתוכנית וגם ההתנגדות לה היו מוקדמות ולא מבוססות.

הספקנות הזאת קיבלה אישוש מציאותי מהיר. כבר בתחילת פברואר כתבתי כאן שהסיכוי שהממשל האמריקני יקדם סיפוח מתרחק מאוד. מסיבת העיתונאים בבית הלבן, לצד הריאיונות של ג'ארד קושנר לתקשורת, הבהירו שפתחנו את בקבוקי השמפניה עוד לפני שהגברת השמנה קמה לצוד את הדוב. ואז התפרצה בארה"ב הקורונה, ואיתה התרחק הסיכוי עוד יותר, ואז שוב הימין לא ניצח בבחירות וקמה ממשלת האחדות. הסיפוח נשאר רק בשיח פנימי, מנותק מהמציאות הפוליטית והעולמית.

מהדהדים את עצמנו

שלמה פילבר, שהיה מנכ"ל משרד התקשורת והפך לעד מדינה בתיק 4000, סיפק השבוע באכזבה אישית ניכרת תוצאות של סקר שערכה חברת הסקרים שלו, דיירקט פולס. הסקר הראה שאם היו צריכים לבחור, רוב גדול של ישראלים מעדיפים "הסכם שלום ונורמליזציה עם איחוד האמירויות" על פני "החלת הריבונות על בקעת הירדן והיישובים ביהודה ושומרון". בכלל המדגם הרוב היה של כ־77% מול 17%, אבל גם בקרב הימין היה רוב מובהק, 64% מול 28%.

פילבר היה מופתע, אבל קשה להבין מדוע. רק צריך לצאת לרגע מהבועה האידאולוגית ולשאול: מה עומד הסיפוח לשנות לטובה בחייהם של רוב הישראלים שאינם המוטבים הישירים שלו? מבחינתם מעט מאוד. לעומת זאת, יש בו סיכונים גדולים. הוא עלול לדרדר את המצב הביטחוני, לגרור עלויות גדולות, והוא בוודאות ידרדר את המצב הדיפלומטי ואת מעמדה הבינלאומי של ישראל באופן שעלול להזיק לשיתופי הפעולה שלנו, להשקעות ולכלכלה.

כדי להחיל את החוק הישראלי על אפרת ובית־אל, אנחנו צריכים לשכנע באשקלון ובעפולה, ורק אחר כך בבית הלבן. זה הסדר הנכון מוסרית, לאומית ומעשית

החלת החוק היא משחק של מנצח־מפסיד, כלומר מאבק. בצעד הראשון אנחנו מרוויחים והפלסטינים מפסידים. אבל בסיבובים הבאים, מכיוון שלצד המפסיד יש תמיכה עולמית נרחבת, הוא עלול לגבות מאיתנו מחירים.

לעומת זאת, השלום עם איחוד האמירויות, ששלפו בהפתעה טראמפ וקושנר מכובע הקוסם שלהם, הוא כמעט תמונת ראי לסיפוח. יש לו עלויות נמוכות וסיכון סביר, ומולם פוטנציאל כלכלי משמעותי שיועיל לכלל המדינה. השלום מבטיח מעמד אזורי ובינלאומי משופר, ועוד יותר מזה, יש בו תקווה להיות פתח לשדרוג אזורי שיביא עוד הסכמים, עוד השקעות, עוד שיפור במעמדה של ישראל.

בניגוד לסיפוח, מדובר במשחק של שיתוף פעולה, שבו, כמו בעסקה כלכלית, שני הצדדים מנצחים. גם לשלום יש מחיר, אין מתנות חינם, אבל באופן עקרוני מדובר בעסקה שבה כולם אמורים להרוויח.

אז מה מפתיע בעמדת הציבור? היא הגיונית וצפויה מבחינת ניהול הסיכונים הישראלי. ההפתעה של פילבר היא הדבר המפתיע, והחשש הוא שהיא משקפת את מצבו של חלק מהציבור שמימין לליכוד. האם יש מי שנמצא, לפחות בדרגה מסוימת, בשיח פנימי שבו הוא משוכנע שהוא מוביל מחנה לאומי גדול, המאמץ אוטומטית את השקפת עולמו ועמדותיו?

בועה אידאולוגית היא שיטה של הדהוד חוזר של מסרים בקהילה סגורה. ההדהוד הזה מגביר את השכנוע הפנימי ואת האמונה בצדקת הדרך. הבועה יוצרת דינמיקה של דבקות, מסירות וחיזוקים הדדיים. יש בה תועלת פנימית ברורה. הבעיה היא שאין לה השפעה חיצונית. חמור מכך, ככל שהבועה משתפרת במערכת ההיזון החוזר שלה, מי שמצוי בתוכה מתרחק והולך ממי שנמצא מחוצה לה.

מבחינה אידאולוגית אני נמצא כנראה בקצה הימני של הליכוד בכל הנושאים האסטרטגיים. בביטחון, בכלכלה, במשילות, במדיניות בינלאומית וגם ביחס לארץ ישראל. אבל לפני הכול אנחנו חיים בדמוקרטיה, שמונעת יציאה למהלכים אסטרטגיים ללא הסכמת הציבור – לא שלום ולא סיפוח. צריך להקפיד להקשיב לציבור הלאומי שאותו אנו מעוניינים לשכנע. כדי להצליח בשכנוע, צריך לדעת מה מעניין אותו, מהם צרכיו, עמדותיו, השקפותיו ורגשותיו.

כדי לקדם את סיפוח יישובי יו"ש והבקעה, צריך קודם כול לצאת מהבועה. ראשית, בגלל הריאליזם. כל עוד נאמין במה שאנו מספרים לעצמנו, שהחלת החוק היא צעד פשוט ש"תלוי רק בנו", גבורה ציונית נוסח חומה ומגדל, עניין של עוצמה רוחנית ואמונה – לא נשכנע אף אחד. כי למי שנמצא מחוץ לבועה ברור שמדובר בצעד מורכב הכרוך בעלויות וסיכונים, וצריך להתייחס להשגות הללו ולהוכיח את התועלת מול הסיכון.

אבל עוד יותר חשוב, בגלל הדמוקרטיה. כדי להחיל את החוק הישראלי על אפרת ובית־אל, אנחנו צריכים לשכנע באשקלון, דימונה, חולון, בית־שאן, עפולה, באר־שבע וכו'. קודם כול שם, ורק אחר כך בבית הלבן. זה הסדר הנכון מוסרית, לאומית ומעשית, ובלעדיו ממילא לא תהיה לסיפוח תוחלת ארוכת טווח. כשנצליח בכך, נדע שפרצנו את קירות הבועה.