למספרי המובטלים המדוּוחים מדי יום כבר התרגלנו. אבל למרבה ההפתעה, לאחרונה מתרבים גם דיווחים על בעלי עסקים המתקשים למצוא עובדים בעת הזאת. מפעלים רבים מחפשים עכשיו עובדי ייצור ועובדי מכונות, לעיתים בשכר גבוה ועם אפשרות לשעות נוספות ולטווח ארוך, אך עובדים אין. שירות התעסוקה שולח מובטלים אל המפעלים, אך הללו מסרבים לקחת את העבודה. גם אתרי בנייה מבקשים לתגבר את מספר עובדיהם לאחר כמה חודשים שבהם הבנייה נאסרה, אך מתקשים למצוא צעירים ישראלים שייאותו לכך. מסעדות רבות – מהעסקים שהקורונה פגעה בהן במיוחד – מתקשות לאתר מלצרים. בתי מלון באילת, העיר עם שיעור האבטלה הגבוה ביותר בישראל, נאלצו להביא עובדים מירדן כדי שישמשו כחדרנים ויבצעו עבודות אחרות. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בחודש יולי היו במשק יותר מ־50 אלף משרות פנויות שלא היו מאוישות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זמן אלול: מכתב מאב לבנו שנכנס בשערי בית המדרש
– בכיר בליכוד על כחול לבן: "אי אפשר לנהל ככה מדינה"
– ארגון "עד כאן" תובע משתמש פייסבוק בגין תקיפה ואיום
כל בעלי העסקים הללו מתארים מציאות זהה: מובטלים רבים מעדיפים להמשיך ולנצל את דמי האבטלה המובטחים להם לשנה הקרובה, במקום להתחיל בעבודה קשה שבשורה התחתונה תוסיף להם 1,000 או 2,000 שקלים בחודש לכל היותר. בחלק מהמקרים דמי האבטלה גבוהים אף יותר מהשכר שיתקבל מעבודה אחרת, והתמריץ לעזוב את הבית ולצאת לעבוד פשוט אינו קיים. מי שחשב שעם פתיחת המשק עובדים יעמדו בתור כדי להתחרות על כל משרה פנויה, התבדה קשות. המצב חמור במיוחד אצל צעירים, שאין עליהם עול בדמות משכנתא או מסגרות יקרות לילדים, ולפחות בתקופה הקרובה יוכלו להסתפק בדמי האבטלה המצומצמים. על פי נתוני שירות התעסוקה, צעירים עד גיל 24 הם הקבוצה עם שיעור הגידול הגבוה ביותר במספר דורשי העבודה, והם גם אלה עם שיעור החזרה לעבודה הנמוך ביותר.
מדיניות הממשלה התמקדה עד כה ביצירת רשת ביטחון כלכלית לכל מי שנצרך לה כתוצאה ממשבר הקורונה. גורמים בממשלה אף הציעו השבוע להגדיל את דמי האבטלה. אך מסתבר שכאשר רשת הביטחון רחבה ונוחה מדי – יש לכך השלכות קשות. אנשים שלא בטוחים בפרנסתם, יפעלו לרוב ללא השתהות ובאופן נחרץ כדי למצוא עבודה שתכניס להם משכורת ותאפשר להם להתקיים. אבל אם יש להם ביטחון שהכסף ינחת בחשבונם גם ללא עבודה, הם לוקחים את הזמן. הם לא יקבלו על עצמם כל עבודה, לא בכל מחיר, וישקלו גם את ערך הזמן הפנוי שהם מוותרים עליו בהחלטתם לעבוד.
כך, מי שמובטחים לו דמי אבטלה חודשיים בסך 5,000 שקלים, לא יזדרז במיוחד לקחת עבודה שתשלם לו 6,000 שקלים. ערכה של העבודה הזו עבורו אינו 6,000 שקלים אלא אלף שקלים בלבד, שהם הפער בין דמי האבטלה לשכר העבודה. 6,000 שקלים בחודש הם שכר שרבים היו עובדים בעבורו חודש מלא, אך איש כמעט לא יעשה זאת תמורת אלף שקלים בלבד.
האמת? אין ממש סיבה להיות מופתעים, שכן זהו טבע העולם, הפועל בהתאם לחוקי שוק בסיסיים ביותר שההיגיון שלהם צפוי כשמש בצהריים. דמי אבטלה, בכל מקום שהם ניתנים בו, גורמים לאנשים להישאר מובטלים לפרק זמן ארוך יותר. אנשים שאינם מקבלים דמי אבטלה מוצאים עבודה מהר יותר באופן משמעותי, בהשוואה למי שמקבלים דמי אבטלה. ככה זה כשהחשבונות נערמים והנושים דופקים בדלת. דמי אבטלה מספקים למובטל, במיוחד אם אין לו חסכונות, מרווח נשימה שמאפשר לו להשתהות בחיפוש עבודה. זוהי תופעה הגיונית, ובחלק מהמקרים אף רצויה. כאשר לאדם יש הכשרה כמהנדס או רופא, כדאי להעניק לו שהות מסוימת למצוא עבודה שמתאימה לכישוריו, כדי שלא יצטרך לקחת את העבודה הראשונה שמוצעת לו רק כדי לשלם חשבונות.
המצב שונה כשמדובר באבטלה רחבה, וכשהיא נפוצה בעיקר בקרב שכבות חלשות. אבטלה כזו מנוונת את האדם והחברה, ודמי האבטלה מעמיקים עוד את מלכודת הדבש. חוסר הוודאות בחוץ פשוט גדול מדי, ודמי האבטלה בטוחים ונוחים מדי. נכון, יש הרבה סיבות לקום בבוקר ולצאת לעבודה – מימוש עצמי, מפגש חברתי, טיפוס בסולם הקריירה, רכישת מיומנויות, ועוד. אבל כשנוטלים מאלה את הצורך הבסיסי להתפרנס, קל מאוד להניח את היתרונות הרבים בצד וליהנות מהזמן הפנוי. במקום להניע את הכלכלה, גרמנו לכולם לעצור ולחכות.
מלכודת דבש
בראשית שנות האלפיים סבלה ישראל משיעור אבטלה גבוה, שהגיע לשיא של 12 אחוזים ב־2003. אליו נלווה גם שיעור תעסוקה נמוך, כלומר חלקים רבים באוכלוסייה כלל לא ניסו לחפש עבודה, ואלה שכן ניסו לא הצליחו בכך. האבטלה הייתה גבוהה במיוחד והתעסוקה נמוכה במיוחד בקרב בעלי הכנסות נמוכות ומשפחות מרובות ילדים. אותו משבר כלכלי גם הוריד את הצמיחה וההשקעות ואת הכנסות המדינה, מה שהוביל לגירעון תקציבי ולקיצוצים דרמטיים.
שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, בחר שלא לקצץ באופן עיוור אלא באופן חכם. לטעמו, חלק מהסיבה למצב היה מבנה תמריצים בעייתי שיצרה המדינה עצמה. רשת ביטחון סוציאלית נדיבה אפשרה למשפחות רבות, בעיקר מהשכבות החלשות, להישען לפרנסתן על קצבאות המדינה, ועודדה אותן להישאר במעגל האבטלה. בין היתר חילקה המדינה תשלומי העברה נדיבים בדמות קצבאות ילדים, הבטחת הכנסה ודמי אבטלה גבוהים.
נתניהו החליט לקצץ בדיוק באלה. הוא עשה זאת באופן דרמטי, והתמודד עם גלים של ביקורת ציבורית. הממשלה גם הקשיחה את התנאים לקבלת קצבאות הבטחת הכנסה ודמי אבטלה, כולל הפחתת משך הזכאות להן. במקביל הופחת מס הכנסה, והותקן מס הכנסה שלילי (מענק עבודה למרוויחי שכר נמוך). המובטלים הזכאים להבטחת הכנסה, שעד כה נדרשו לחתום בלשכת האבטלה, התבקשו לעבור תוכניות אינטנסיביות להכשרה תעסוקתית.
הטיעון התיאורטי שלפיו נדיבות מוגזמת של המדינה גורמת לאנשים להישען עליה ולא על יוזמתם ועמלם, התברר כנכון משני צידי המטבע. בעקבות הקיצוצים שהוביל נתניהו יותר אנשים יצאו לעבוד, האבטלה החלה לרדת והתעסוקה לעלות. המדיניות הזו גרמה גם לכניסתן של אוכלוסיות חלשות לשוק העבודה, בכללן חלקים ניכרים מהציבור החרדי. ההכנסה בקרב השכבות האלה עלתה, ורמת חייהן השתפרה פלאים. בהתאם גם הצריכה שלהן התרחבה, והכלכלה כולה פרחה.
בשורש המדיניות הזו, שהתבררה כמוצלחת והחזירה אותנו לשיעורי האבטלה הנמוכים שהיו פה ערב המשבר, עמדה ההבנה שהדרך להוציא אנשים לעבודה איננה במענקים ותמריצים חיוביים, אלא פשוט יותר: על ידי הסרת תמריצים שליליים.
רגע לפני הקורונה הגענו לשפל היסטורי בשיעור האבטלה, ולשיעור תעסוקה מרשים במיוחד גם בהשוואה בינלאומית. עכשיו עומדים לפנינו שיעורי אבטלה דומים לאלה של ראשית העשור הקודם, וגם כעת מתרבות הדרישות לנדיבות ממשלתית ולהענקת תמריצים לעובדים לצאת ולעבוד, ולעסקים להעסיק את העובדים. אבל כל אלה שוכחות שתמריצים מגיעים בשני סוגים: חיוביים ושליליים. פוליטיקאים תמיד מעדיפים לתת גזרים, אבל תמריצים שליליים הם יותר יעילים בחלק גדול של המקרים. זהו שיעור שמוטב לזכור אותו גם כעת.
חכות במקום דגים
במשך העשור האחרון ניתן היה לאפיין את מדיניות התעסוקה של ישראל כצרות של עשירים. נתוני האבטלה והתעסוקה המעודדים הביאו אותנו לפעול תחת ההנחה שהמשק נמצא בתעסוקה כמעט מלאה: כל מי שרוצה בכך, יכול למצוא עבודה. לכן מדינת ישראל כמעט לא עסקה בהכנסת מובטלים לשוק העבודה – כפי שעשו מדינות מערביות עם שיעור אבטלה גבוה – אלא בבעיות כמו הגדלת פריון העבודה ושיפור התעסוקה בקרב אוכלוסיות ממוקדות.
דו"ח התעסוקה לשנת 2030, שהונח השבוע רשמית על שולחן הממשלה, הוא פרי עמל בן שלוש שנים של צוות מיוחד בראשות פרופ' צבי אקשטיין. מטרתו להצביע על יעדי התעסוקה לעשור הקרוב, ולגבש המלצות שיביאו אותנו אל היעדים האלה. על רקע נתוני האבטלה הנוכחיים, יעדי התעסוקה שהציב דו"ח אקשטיין נראים רחוקים: יעד תעסוקה כללי של 80.4 אחוזים ושיפור ניכר בקרב אוכלוסיות ממוקדות – בין 65 ל־70 אחוזים לגברים חרדים (לעומת 52.2% בשנת 2019), 53 אחוזים לנשים ערביות (לעומת 37.4% ב־2019), 51 אחוזים לאנשים עם מוגבלויות (לעומת 41.9% ב־2019), 81 אחוזים לנשים חרדיות (לעומת 77.5% ב־2019), ו־83 אחוזים לגברים ערבים (לעומת 76.1% בשנת 2019).
מי הן האוכלוסיות העיקריות שמשבר הקורונה הותיר מחוץ לשוק העבודה? מדובר בעיקר במי שנכנסו אליו בעשור האחרון: צעירים יחסית, ובעלי רמת השכלה נמוכה יחסית. על פי ניתוח של הכלכלנית הראשית במשרד האוצר, שכרם החודשי הממוצע של העובדים המושבתים עמד ב־2017 על 7,577 שקלים, בהשוואה ל־12,136 שקלים בקרב מי שלא הושבת (פער של 38 אחוזים). חלקן הגדול נשים, וגם לאוכלוסייה החרדית יש ייצוג גבוה. עד תחילת אפריל הושבתו 27 אחוזים מהמועסקים החרדים בגיל 70-25 שעבדו בשנת 2017, שיעור גבוה בשמונה אחוזים לעומת כלל האוכלוסייה. שיעור ההשבתה של נשים עמד על 21 אחוזים בממוצע, מול 16 אחוזים אצל הגברים. ברמות השכר הנמוכות יחסית (עד עשרת אלפים שקלים), הנשים מהוות 56 אחוזים מסך המושבתים.
אם אכן רוצים להכניס לשוק העבודה אוכלוסיות שעדיין מתמהמהות בכך, הדרך היא שיפור ההון האנושי. זהו גם המפתח להגדלת פריון העבודה, והדרך לסייע למובטלים הנוכחיים לצאת מהמשבר. פריון העבודה הוא התוצר הלאומי המחולק למספר שעות עבודה, ובישראל הוא אכן נמוך. הישראלים עובדים הרבה אך מייצרים פחות ערך כלכלי לשעת עבודה, בהשוואה למקומות אחרים. שיפור ההון האנושי דורש שיפור ניכר במערכת החינוך הישראלית, כך שתוציא בוגרים משכילים יותר ועם מיומנויות טובות יותר, בדגש על אוכלוסיות שאינן מקדשות לימודי ליבה.
דו"ח התעסוקה מציע אמצעי נוסף המשמש במדינות רבות, ועשוי לסייע במיוחד במשבר הנוכחי: שיפור מערך ההכשרות המקצועיות. מדינת ישראל נוטה להשקיע הרבה – באופן ממשלתי ופרטי – בהשכלה אקדמית, אך הכשרות מקצועיות בתחומים לא אקדמיים יכולים לשמש כלי אפקטיבי להסבות מקצועיות נדרשות מאוד בעת הזאת. מדובר במקצועות שגם בשגרה חסרים בהם עובדים רבים, והשכר בהם גבוה אפילו בהשוואה לעובדים עם השכלה אקדמית בתחומי החברה והרוח. במקצועות כמו חשמלאי, רתך, זגג, מסגר, טכנאי מזגנים ועובדי בניין, קיים כבר כמה שנים היצע נמוך של עובדים וביקוש גבוה, ועל כן השכר בהם עלה משמעותית. בחלקם מדובר בקורס קצר יחסית ואינטנסיבי – עם התמחות שיכולה להבשיל לעבודה כמעט מיידית. אבל לא מדובר רק במקצועות כפיים; ענף ההייטק חווה גם הוא מחסור מתמשך בעובדים טכנולוגיים ובמתכנתים, הכשרה שניתן לקבל באופן ממוקד וקצר יחסית.
אם ממילא מאות אלפים יושבים בבית ומקבלים דמי אבטלה – מוטב שיבלו את השנה הזו ברכישת מיומנויות שיסייעו להם למצוא עבודה בסופה. חלק ניכר מהמובטלים הם עובדים בשכר נמוך, שהתפרנסו מתעשיית השירותים. רכישת מקצוע נדרש עשויה להפוך את השנה האומללה הזו להזדמנות שבתוך המשבר. עובדים בענפים שאינם נדרשים היום כמו תיירות, אירוח ותרבות, יוכלו להשתלב בתחום ההייטק אם ינצלו נכונה את זמנם הפנוי. עד תחילת משבר הקורונה, 14 אלף איש בשנה עברו הכשרה מקצועית. אם אנחנו רוצים לסייע למובטלים הנוכחיים לקבל חכות ולא רק דגים, המספר הזה יצטרך לעלות הרבה יותר.
הבעיה היא ששימוש במערך ההכשרות המקצועיות הקיים היום בישראל, פשוט אינו בא בחשבון. המערך הנוכחי לא מצדיק את ההשקעה בו ואינו מגשים את ייעודו. חלק גדול מבוגרי ההכשרה המקצועית בישראל אינם עובדים במקצוע שלמדו, אחרים לא עובדים כלל או שלא שיפרו את שכרם בעקבות ההכשרה. רבים מהם מדווחים שלמדו מקצוע שאינו מבוקש והם לא מוצאים בו עבודה. מערך ההכשרות המקצועיות נשלט ומופעל באופן מלא על ידי משרד העבודה, ועל כן מאופיין בנוקשות בירוקרטית. המשרד מחליט באילו הכשרות משקיעים ובאילו ענפים, כמה משקיעים בהן, באילו מקצועות יהיו הקורסים ומה תהיה תוכנית הלימודים.
המלצת מחברי הדו"ח היא לבנות מחדש את האגף, ולהפוך אותו מגוף שמפעיל הכשרות מקצועיות לאגף שרק מפקח עליהן. ההכשרות עצמן יתבצעו במגזר הפרטי, בגופים כמו מכללות טכנולוגיות, ובשיתוף פעולה עם מעסיקים וגורמים במגזר העסקי. אין שום סיבה לחשוב שפקיד ממשלתי יכיר את צורכי השוק טוב יותר מהעסקים עצמם, ועל כן הם שצריכים לבחור את המקצועות הנדרשים ולהשפיע על התכנים הנלמדים. המדינה רק תפקח ותמדוד, ורק הכשרה שתשפר את שכר בוגריה בשישה אחוזים לפחות, תזכה למימון ממשלתי. מדינת ישראל כבר אימצה בחוק ההסדרים, אם וכאשר יעבור, את הרפורמה הזו, וכעת יש להזדרז ולממש אותה. כל ניסיון להזרים כספים נוספים למערך ההכשרה המקצועית הנוכחי, משמעו בזבוז כסף ציבורי לשווא.
