ההתניה של הסכם השלום המתגבש עם איחוד האמירויות לא צריכה להכעיס, להפך, יש בה כדי לשמח. לפי ההסכם, ישראל מקבלת שלום עם האמירויות, אבל בתמורה היא צריכה לוותר על הסיפוח ביהודה ושומרון. למה בתמורה? למה לא לראות בוויתור על הסיפוח נדבך משלים ורצוי של ההסכם החשוב שהשיג ראש הממשלה?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ביקורת על הרפורמה במח"ש: "תהפוך לפינת ליטוף"
– דעה: גננת יקרה, אם אין בך אהבה לילדים אל תעבדי איתם
– המתווה המתוכנן: העלאה של הממתינים וסגירת המחנות באתיופיה
ישראל פותחת שער אל מדינות ערביות וגם מצילה את עצמה מסכנה גדולה. המצב אמנם בלתי הפיך, ההתנחלויות מעורבבות עם הערים והכפרים הפלסטיניים ללא תקנה ואי־אפשר לבצע הפרדה או פינוי – אבל עדיין צריך להיאחז בכל סיכוי שימנע את המדינה הדו־לאומית, את סכנת הקריסה של הרשות הפלסטינית, ואת החזרה הנוראית של ישראל לערים כמו רמאללה ושכם, אף שיש מי שמייחל לכך. הסכם ארה"ב־ישראל־איחוד האמירויות עדיין שומר על שמץ מהתקווה הזאת.
הנשיא טראמפ אמר השבוע כי נושא הסיפוח יורד מהשולחן. הימין האידאולוגי ורוב המתנחלים מתוסכלים, ובצדק. הם רצו לראות את עצמם חיים בריבונות ישראלית מלאה אחרי עשרות שנים, אבל החמיצו את ההזדמנות. הם חשבו שהם ברמת הגולן, שם לא חיכה לאף אחד יריב לאומי. אבל כאן יש 2.5 מיליון פלסטינים, והם קבוצה חשובה במשחק שצריכה להיות לו תוצאה הגיונית.
תוכנית המאה של טראמפ מעניקה לפלסטינים מעמד עצמאי מסוים, רגע לפני שהם מצטרפים אלינו והופכים על פניה את המדינה היהודית־דמוקרטית. המתנחלים רצו לקבל הכול ולא לתת כלום בתמורה. הם בעטו בכל ההסברים של נתניהו על ריבונות פלסטינית מותנית ומוגבלת, שלא באמת יכולה לקום בתנאים שהציעה תוכנית טראמפ. בינתיים הם איבדו את הכול. גם לא קיבלו ריבונות וגם פתחו מחדש את הדיון על המדינה הפלסטינית.
וזו כבר לא תהיה מדינה פלסטינית במתכונת ובממדים המצחיקים של תוכנית המאה. גם לא על פי קווי המתאר ששרטט נתניהו. שלשום כבר הודיעה סעודיה, למרות כל התקוות שתלינו בה, כי התנאי לכל נורמליזציה הוא הסכם עם הפלסטינים על פי יוזמת השלום הסעודית – שפירושה נסיגה לקווי 1967 וחלוקת ירושלים. אני לא בטוח שזו הצעה גרועה, אבל בימין האידאולוגי צריכים להכות על חטא, כי את ההצעה האמריקנית הסבירה ביותר מבחינתם הם החליטו לזרוק לפח.
אני שומע את הדברים שמטיחים בנתניהו. יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, מדבר על חשבון נפש שהימין צריך לעשות מול נתניהו "שחצה את כל הקווים האדומים ומכר את אריאל ושילה תמורת הכול כלול עם דובאי". דגן מתכנן פעולות מחאה בבלפור עם מאות דגלים לבנים שיונפו מול הדגלים השחורים של המפגינים מהשמאל. זה דווקא יכול להיות מחזה יוצא דופן, שירים קצת את ההפגנות בבלפור שדועכות קמעה.
דגן וחבריו טוענים היום כי נתניהו לא התכוון מלכתחילה להחיל את הריבונות על היישובים היהודים, אף שהבטיח בוושינגטון בסוף ינואר להעביר החלטה כזאת בישיבת הממשלה הקרובה. זה לא נכון. נתניהו רצה לספח, נקודה. ראיתי אותו מקרוב מאוד בימים ההם בוושינגטון ובכלל. הוא ריחף בספרות אחרות. נתניהו ראה את עצמו כמו המושיע של המולדת ההיסטורית. גם ראשי היישובים ביהודה ושומרון שנועדו עימו אז האמינו שזה הולך לקרות.
נתניהו לא עבד על תוכנית המאה במשך שלוש שנים כדי לא לקיים אותה. ההסכמה שלו למדינה פלסטינית מינוס אינה מקרית. בניגוד לרבים אחרים בימין נתניהו יודע מה פירוש הסיפוח של 2.5 מיליון פלסטינים לישראל. הוא מבין את האסון הלאומי והדמוגרפי הזה. האמריקנים העניקו לו פתרון של תת־מדינה פלסטינית שהוא לא חלם עליו. הם רק לא הסכימו שהוא ייקח את החלק האחד של התוכנית, ויחיל ריבונות על ההתנחלויות בלבד.
ובכל זאת, אני משוכנע כי ראש הממשלה היה מספח את ההתנחלויות ב־1 ביולי, כפי שהתחייב, אילו לא הייתה קמה ממשלת אחדות עם כחול לבן בחודש מאי. ממשלת מעבר בראשותו של נתניהו עם נפתלי בנט, איילת שקד, בצלאל סמוטריץ' והרב רפי פרץ הייתה מחילה את הריבונות על כל היישובים. נתניהו היה הולך עם הטיקט ההיסטורי הזה כדי לנצח בבחירות.
זה לא קרה בסוף. נתניהו אמנם הכניס סעיף מיוחד בהסכם הקואליציוני שנותן לו יד חופשית לספח, אבל הנוכחות של כחול לבן בממשלה שינתה את התמונה לחלוטין. האמריקנים חששו מהבלגן בשטח הפלסטיני ומצאו עכשיו גם מחלוקת בממשלה וביקורת נגדם בקרב המתנחלים. גנץ ואשכנזי עבדו נגד הסיפוח מול ג'ארד קושנר; דגן, דוד אלחייני וישראל גנץ עבדו נגד התוכנית מול האוונגליסטים. הראשונים הרוויחו את ביטול הסיפוח, השניים הפסידו את הריבונות.
