אנחנו רגילים לקונן על המחלוקת המאפיינת את החברה הישראלית בדור האחרון. לא מדובר רק באינטרסים נוגדים, אלא גם ובעיקר באי־הסכמה עקרונית באשר לחזון הישראלי ולתפיסת הטוב. בצד המחירים שגובה מאיתנו המחלוקת, היא משמשת גם כסם חיים מעורר – מפרה מחשבה, מחדד מחויבויות ומגייס לפעולה. דוגמה לברכה שבמחלוקת היא ההשתתפות הפוליטית הגבוהה בישראל, המעורבות העמוקה של רבים בהפגנות מכאן ומשם, והלהט שבו אנחנו מנהלים את חיינו הריבוניים והלאומיים. כל אלה הם סממנים של דמוקרטיה בריאה ושל חברה שאכפת לה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם עלינו להיכנע לדרישות חמאס בתמורה לשקט בדרום?
– משבר כלכלי? כך חוגגים על הקופה הציבורית
– ארגון "עד כאן" תובע משתמש פייסבוק בגין תקיפה ואיום
אבל שני ענני סערה כבדים של אנרגיה שלילית תלויים מעל שמינו הציבוריים, והם אינם קשורים לתכנים קונקרטיים אלא לדרך הניהול של המחלוקת הישראלית הגדולה. הענן האחד קשור לכך שאנחנו, הישראלים, מתקשים להעניק לגיטימציה לדעות ולתפיסות עולם שאינן מקובלות עלינו. כאשר החלום של ה"אחר" נתפס על ידי כסיוט, המחלוקת הופכת ל"מלחמת תרבות". הענן השני נוגע לשאלה מי יקבל החלטות עבור הכלל, וכיצד יוקצה כוח ההכרעה במחלוקת בין מוסדות השלטון. הוויכוחים על "משילות" מול "שומרי סף", על משמעות הפרדת הרשויות ועל היחס הראוי בין הפוליטי למשפטי – הם הליבה הרותחת המפעילה חלק גדול מהחיים הציבוריים בישראל, שלא בטובתנו.
שני הנושאים הללו, שאינם נסובים על ה"מה" אלא על ה"איך", ריתקו את פרופ' רות גביזון ז"ל. היא עסקה בהם כאשת מקצוע בתחומי משפט וחברה ופילוסופיה של המשפט, וגם בכובעה – ששוליו רחבים מאוד – כאינטלקטואלית ציבורית. בנוגע ל"מה" היו לרותי עמדות ברורות ברוב הסוגיות, אך היא לא חשבה שיש הכרח לתת להן עדיפות על פני עמדות של אחרים. יחסית לאישה דעתנית וסוערת היא הייתה גם, באופן פרדוקסלי, פשרנית לגבי תכנים. באשר ל"איך", לעומת זאת, הייתה רותי אש להבה, מיסיונרית לדבר מצווה. שם, כך חשבה, מצוי עתיד הדמוקרטיה הישראלית.
בשנתיים האחרונות לחייה הצטרפה רותי לקבוצה מכובדת של פרופסורים מתחומי דעת ומוסדות שונים על מנת להכין קורס אקדמי מקוון שיעסוק בסוגיות היסוד של הזהות הישראלית ושל הדמוקרטיה שלנו. מטרת הקורס היא לאפשר לסטודנטים מכל המוסדות והמקצועות להכיר באופן אחראי את העמדות השונות המפרנסות את המחלוקת הישראלית לאורך קווי השסע הכרוניים – האמוני, הלאומי והחברתי. הסטודנטים יוזמנו לחלוק על ה"אחר" בכל עוז, אך מבלי להפוך אותו לדמון ול"בוגד". יתאפשר להם לחשוב לעומק על דרכי קבלת החלטות בחברה דמוקרטית מפולגת. תרומתה העצומה של רותי לתוצר הסופי לא תסולא בפז; רוחה המיוחדת שורה עליו.
בשבוע האחרון לחייה ניהלנו שיחת זום על נושאים אלו. כהרגלה הייתה עיזוז וגיבור, שוצפת בלהט רטורי שתמיד נדמה כחד־פעמי, טעונה אנרגיות של צעירה נלהבת בת 18, באופן הרחוק כל כך משיחו של אדם בימי חייו האחרונים. בסיום השיחה, בדחיפות לא שגרתית שלא הבנתי את סיבתה, ביקשתי ממנה לנסח בכתב את דבריה החשובים. היא שלחה בו ביום מסמך קצר, ללא כותרת, שניתן לראות בו צוואה רעיונית שלה לגבי שאלות ה"איך". הנה קיצור הדברים:
"כל חברה צריכה לאזן בין החיוניות של לכידות אזרחית מסוימת של כל קהילת האזרחים בעלי זכות ההשתתפות והבחירה, בלי הבדל דת, לאום, מגדר, מעמד או עדה, ובין ההכרה בחיוניות קיומן של מחלוקות רעיוניות וזהותיות ופוליטיות, שאותן יש לנהל ובהן יש למצוא דרכים לחיות יחד. לא בהכרח להכריע".
רותי הציבה כאן מבנה משולש: מרכיב היסוד הוא הדמוקרטיה הפורמלית, הכוללת שוויון אזרחי מלא שבו לכל אדם קול אחד, ולכל אזרח שמורה החירות לפעול לקידום תפיסותיו ומאווייו. המרכיב השני מכוון לחזון המדינה, שהוא "המסגרת המשותפת של המטרות המכוונות אותה". ישראל, כתבה רותי, "הוקמה כשיאו של מאבק להקמתו של בית לאומי לעם היהודי ב(חלק מ) ארץ ישראל. מרכיב זה בחזונה אינו בהכרח מוסכם או מקובל על כל אזרחיה… יכול להתנהל דיון על הלגיטימיות של המשך קיומו וחשיבותו. אבל כרגע הוא אינו יכול להיות מוצנע כבעל ערך משני". זהו הייחוד הלאומי־אתני־דתי שקיים מתח בינו ובין היסוד הדמוקרטי הפורמלי, אך זהו מתח שניתן ליישוב מושגי, מוסרי ומעשי.
המרכיב השלישי נוגע לזכויות האדם: "אילוצים תוכניים על מה שפרטים, מדינות או רוב יכולים לעשות לאדם (או לקבוצה) החיים בהם". גם כאן קיים מתח בין הדמוקרטיה הפורמלית, שלטון הרוב, ובין ההגנה על הפרט וקבוצות המיעוט; הגנה המתחייבת מ"השקפות מוסריות הנובעות מהצורך בכל חברה אנושית להגן על הנגזר מכבוד האדם – כבוד שיכול להיות ערך דתי או ליברלי".
משבר שיח הזכויות
כיצד אמורה להתנהל חברה מורכבת ומפולגת בתוך המשולש הזה? גביזון הציעה איזון דינמי, שמטרתו לאפשר בחינה ואימוץ של הסדרים "שיאפשרו לנהל את המחלוקות ואת ההבדלים בלי לבטל אותם או לשלול את הלגיטימיות שלהם, ותוך כדי מחויבות משותפת לעקרונות המבנה הדמוקרטי עצמו". היא לא תמכה בהסדר חוקתי כללי, וגם לא חשבה שמתחייבת ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת כדי להבטיח את האיזון. מה שנדרש מבחינתה הוא הסכמה על ההיבטים המוסדיים הבאים:
את "ההסדרים הפוליטיים" יש להשעין על מימוש זכות הבחירה; את "ההסדרים החברתיים" יש להשעין על מנגנונים מבוזרים של החלטות מקומיות והסכמיות; ואת "ההגנה על זכויות" יש להפקיד בידי השופטים, "שהלגיטימיות שלהם נשענת על שלטון החוק המוסכם". מבנה מוסדי שכזה "לא יסרס את הפוליטיקה", והוא משאיר "מרווח גדול יחסית למאבקים פוליטיים וחברתיים על הסדרים ספציפיים".
תרגום מחשבה זו למסגרת החינוכית של הקורס האקדמי משמעו, לדבריה, "להזמין את הלומדים לראות שכאזרחים המחויבות שלהם לחברה ולמדינה כפולה. מכוח הדמוקרטיה הם מהווים סטייק הולדרס (בעלי עניין; י"ש) שווים בחברה כולה… הם מצופים לתת לגיטימיות לרוב ההחלטות של המדינה והחברה, גם אם אלה אינן תואמות את השקפותיהם. חריג לעיקרון זה הוא פגיעה חמורה בזכויותיהם, אולם לא בכל מקרה טוב לאמץ שיח זכויות לניהול המחלוקת. לעיתים קרובות האינטרס של החברה, המדינה והקבוצות יהיה לנהל מערכת הסכמית נמוכת פרופיל, שתאפשר גמישות ברמת המקום והזמן ולא תיצור מערכת עקרונות נוקשים שפגיעה בהם היא תמיד הפרה של זכויות".
האיזון, על פי גביזון, הופר עקב נטייה ל"משפטיזציה", קרי "אימוץ שיח זכויות רחב המוכרע בבתי המשפט, שהרחיב את סמכותו גם לפסילת חוקי כנסת, וכניסה של שיח הדמוקרטיה המהותית ושיח הזכויות גם לנושאים חוקתיים ופוליטיים מרכזיים. הדבר הזה תורם למציאות משברית שבה אנחנו נמצאים, של קיטוב גדל והולך בין מגיני הדמוקרטיה וזכויות האדם וטוהר המידות מצד אחד, ובין מתנגדיהם הפוליטיים, מתוך חוסר יכולת הכרעה שתאפשר ממשלה אפקטיבית". רותי גם הצביעה על כך שהמשפטיזציה מניבה ניסיונות חקיקה או הסדרה משפטית כללית, "שנזקם גדול הרבה מתועלתם, כגון חוק הלאום, חוק איסור טיפולי המרה, חוק המרכולים … איסור הפרדה מגדרית מכל סוג ובכל מקום".
כך, כתוצאה מעקביות של טיעון אנליטי באשר ל"איך", ולא עקב העדפה אידיאולוגית באשר ל"מה", יצאה גביזון נגד מוסכמות מימין (חוק הלאום) ומשמאל (איסור טיפולי המרה). זה חלק מסוד קסמה: היא לא הייתה שבויה של שום מחנה ישראלי ידוע מראש, משום שהיא ביקשה להדגיש את המהלך התקין של קבלת ההכרעות בדמוקרטיה מתפקדת.
בסיום המכתב הקצר היא סיכמה, ואלו מילותיה האחרונות, ליבת עמדתה: "החברה הישראלית נמצאת בתקופה משברית, אבל השורשים החברתיים־פוליטיים שלה חסונים יותר מהשיח המקטב. חיוני שקורס על דמוקרטיה, לאומיות יהודית וזכויות אדם יפעל על מנת לחזק את היכולת של כל מרכיבי החברה, פרטים וקבוצות, להרגיש שותפים לשגשוגה וחופשיים להשמיע את קולם ולפעול לקידום האינטרסים והחוסן שלהם". יהי זכרה ברוך.
