השנים האחרונות עמדו בסימן של מאמץ להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון, שזה מכבר מלאו לה יובל שנים. למרבה הצער, הוא נחל כישלון חרוץ וכואב. כעת, כשגם הריבונות ירדה מהפרק, ראוי לבחון אותו כדבעי כדי להבין כיצד הגענו הלום, ומה צריך לעשות אחרת כדי לנחול הצלחות בעתיד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארה"ב תדרוש מהאו"ם להשיב את העיצומים על איראן
– מי אתם מדביקי העל של הקורונה?
– תושבי רחביה: הפסדנו בעתירה אבל ניצחנו בקרב
לפני הריבונות, ניזכר בחוק ההסדרה עליו השלום. הוא הושק בשעתו בקול גדול ובקמפיין מתוזמר, שסחף אפילו את הח"כים של הליכוד. יוזמיו הסבירו לנו שזה הדבר האמיתי: סוף סוף חוק שיפתור לנו את כל הבעיות בנוסח מגרון ועמונה, ללא צורך בדרך מלאת חתחתים משפטיים שסופה מי ישורנו. רק חוק כולל ייתן מענה אמיתי למצב בשטח, נאמר לנו.
היו מי שהטילו ספק, העירו והשיגו על דרך ניסוחו של החוק המוצע, על ההיקף הרחב מדי שהוא נועד להשתרע בו, ואגב גם על כך שהוא עלול להיטיב דווקא עם אלפי בתים בלתי חוקיים של פלסטינים. אלא שיוזמי חוק ההסדרה פטרו את הטענות הללו כלאחר יד, ובאמירה שממילא רוב הבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית תישאר על כנה, כך שהחוק אינו מוריד ואינו מעלה בנושא זה.
מי זוכר עכשיו, אבל יוזמת החקיקה של חוק ההסדרה הייתה בין הגורמים שהביאו להפסקת עבודתה של ועדת ההסדרה החשובה בראשות השופטת חיה זנדברג (גילוי נאות: הייתי אחד מחבריה), אשר עמלה רבות על מציאת פתרונות יצירתיים לבעיות בשטח, לאו דווקא בדרך של חקיקה: הפעלת סעיף 5 ("תקנת השוק"), איתור דרכי גישה פרטניות ליישובים כאלה ואחרים, שימוש בעיקרון "איחוד וחלוקה", טיפול בסוגיית "צמוד הדופן" ועוד. חקיקת חוק ההסדרה לא רק הביאה להפסקת עבודת הוועדה, היא גם מנעה את יישום חלק ממסקנותיה שכבר הוגשו לממשלה (האשמה בכך מוטלת על גורמים נוספים, ולא נפרטם כאן).
בסופו של יום החוק כידוע בוטל, והתוצאה הלא מפתיעה טפחה על פניהם של מחוקקיו. ייתכן שהיינו מצליחים למנוע את הכישלון, אילו הושקעו מאמצים גדולים יותר בניסוח מוקפד יותר שלו ופחות בעצם קידומו כנגד כל העולם, אך לא כך נעשה. החוק קודם כנגד כל הסיכויים, והתנפץ אל קרקע המציאות. דחייתו ציידה בתחמושת טרייה את אויבי ההתיישבות. מעתה ואילך הם לא ייאלצו להסתפק בציטוט תקדימים ישנים ובאמירות של שופטי בג"ץ מלפני עשרים שנה, אלא יוכלו להיתלות בפסק דין עדכני מ־2020, עם אמירות שמקשות מאוד על כל הצעה אפשרית לפתרון בעבור יישובים במצוקה.
הכול או כלום
ומכאן לריבונות. לכאורה, מה יכול להיות טוב ממנה? היא אמורה להגדיר מחדש את היחס של המדינה לחבלי יו"ש, ולחבר אותם בעבותות משפטיות לשאר חבלי הארץ. אבל עד כמה נתנו דוחפי הריבונות את דעתם לצורך בקונצנזוס לאומי רחב למהלך מכונן כל כך, שלא לדבר על הצורך בהסכמה בינלאומית? בקושי נתנו. לפי כל הסימנים, הם סברו שאפשר להחיל ריבונות על כלל השטח, ללא כל התחשבות בהשלכותיה הנרחבות ובכללן גם הסוגיה הדמוגרפית (לטעמם של הדוחפים לריבונות ישראלית בכל השטח, כולל אזורי A ו־B). הם התעלמו מהלחץ הנגדי הבינלאומי הכבד שיופעל על ישראל במקרה של החלת ריבונות בכל שטחי C, לחץ שלאחרונה טעמנו קלות ממנו אחרי פרסום תוכנית טראמפ שהייתה כרוכה בריבונות מינימלית רק על מחצית משטחי C, אבל גם בהקמת מדינה פלסטינית. מעולם לא קיבלנו מהם הסבר רציני לשאלה כיצד תוכל ישראל להתמודד עם תגובה שכזו.
להבנתי, העניין שלא נלקח בחשבון הן בתוכנית טראמפ והן אצל מצדדי הריבונות, הוא היעדרו של גבול פיזי בין השטח שבריבונות ישראל והשטח שנשאר מחוץ לריבונותה. ללא גבול פיזי, מה ימנע מפלסטינים לעבור מצד לצד, לקבל זכויות בהליך של איחוד משפחות, וליצור מציאות חדשה של הגירה מסיבית של פלסטינים לתוך ישראל? ואם כן נלקח בחשבון, כיצד קרה שכל מטיפי הריבונות וחסידיה יצאו חוצץ נגד תוכנית טראמפ ביום פרסומה? ממה הם הופתעו כל כך? הרי מראש היה אפשר לצפות שזו בדיוק המפה שתונח על השולחן ביום שבו נשיא ארה"ב יואיל להכיר בריבונותנו ביו"ש, מפה המשקפת פחות או יותר את המצב ההתיישבותי הקיים (והעגום) בשטח.
מראש גם אפשר היה לצפות שידידנו מעבר לים יכיר במקביל בצד הפלסטיני. אבל רבים ממנהיגי מפעל ההתיישבות הדחיקו זאת במרוצת השנים, ולכן פרצו בזעקות שבר כשתוכנית הריבונות פורסמה. נתניהו וטראמפ הסיקו מכך שבעצם כולם מתנגדים לתוכנית – הערבים, אירופה ואפילו המתנחלים – ובמקום ריבונות הביאו הסכם שלום עם האמירויות, הסכם חשוב אך לא דחוף. לנוכח ההתפתחויות האחרונות יש מקום לחשוש שתוכנית הריבונות הבאה תהיה גרועה לנו יותר, מה גם שבינתיים נאבד לפלסטינים עוד שטחים רבים באזורי C, ואז נתגעגע לתוכנית טראמפ.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ציטט פעם באוזניי אמירה של אביו המנוח: "הציונות הדתית היא סולתה ושמנה של החברה הישראלית, חלוצה לפני המחנה, אבל ביחסים בינלאומיים היא לא מבינה כלום". למרבה הצער, אירועי השנה החולפת הדגימו זאת היטב. הנהגת הימין הובילה מהלכים לא מבושלים, ולכן נחלה בסוף כישלון מכאיב. שיטת ייקוב הדין את ההר שנקטה, הכול או לא כלום, הייתה מנותקת מהמציאות. ייתכן שהיא נכונה כחזון אחרית הימים, כשאיפה ליום שבו כל העמים יכירו במלכות שמיים ובעם הנבחר, אבל עד אז אנחנו אמורים להתנהל תוך התחשבות בנתונים הקיימים, ולא מתוך הדחקתם.
לקראת ימי אלול מתבקש חשבון נפש מקיף של כלל העוסקים במלאכת ההתיישבות ובקידום יוזמות ההסדרה. עדיף שיפשפשו כעת במעשיהם ובאשליותיהם, במקום להמשיך לבוא בטענות לשאר העולם – בג"ץ, משרד המשפטים, ראש הממשלה והנשיא האמריקני שרק רוצים להיבחר, השמאלנים והקורונה. ההתיישבות זקוקה היום להנהגה מפוכחת, אחראית ובעלת ראייה מדינית רחבה, אם אינה רוצה להחמיץ באופן הגובל ברשלנות קשה גם את ההזדמנויות הבאות.
קובי אלירז היה יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות
