בפולמוס על הגישה לנחל האסי בקיבוץ ניר־דוד, מנופפים תומכי הקיבוץ בפרקים ההרואיים של הקמתו. חלוצי ניר־דוד, שנקרא בתחילת הדרך תל־עמל, הגיעו בסערת מאורעות הדמים של שנות השלושים לעמק של ביצות ויתושים, הפריחו את השממה והקימו בו בתנאים קשים את היישוב היהודי הראשון באזור. נניח לרגע בצד את השאלה מדוע לניניהם של מייסדי הקיבוץ יש זכויות יתר בגלל מעשיהם של אבות אבותיהם, ונתמקד בפרק היסטורי אחר, לא מספיק מוכר, הקשור להתפתחותה של בית־שאן ושאינו מחמיא לקיבוצים סביבה. אם כבר מערבים בפולמוס נחל האסי את דפי ההיסטוריה, כדאי להכיר גם אותו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אפשר לבקר את "היהודים באים", אבל להפגין נגדה זה גרוטסקי
– בית הדין בהאג: חיזבאללה לא קשור לחיסול חרירי
– וגר זאב עם כבש: בעזה פחות התחברו להסכם עם איחוד האמירויות
מאמר מעניין של הגיאוגרף פרופ' ארנון גולן (פורסם בספר "עיירות הפיתוח", הוצאת יד בן צבי) בחן את הסיבות להצלחתה המהירה של אשקלון, אל מול התפתחותה האיטית של בית־שאן. נתוני הפתיחה של שתי הערים היו דומים מאוד. שתיהן היו ערים ערביות שתושביהן נטשו אותן או גורשו מהן במהלך מלחמת השחרור ובעקבותיה; שתיהן יושבו בשנת 1949 על ידי עולים חדשים וסיפקו פתרונות דיור לאנשי העלייה הגדולה; שתיהן התאימו למדיניות פיזור האוכלוסייה ששלטה באותם ימים ולחיזוק השליטה הביטחונית בפריפריה; ושתיהן מוקמו במרכז אזור חקלאי פורה.
גם אשקלון וגם בית־שאן נזקקו לעבודת פיתוח משמעותית, שכן התשתית שהייתה קיימת בהן לאחר מלחמת השחרור לא התאימה ליישוב עירוני גדול. אבל רק אשקלון זכתה להתפתח במהירות ולהפוך לעיר ואם בישראל. הסיבה המרכזית שמציין גולן לאי־התפתחותה של בית־שאן היא סירובם של קיבוצי הסביבה להפיכתה לעיר. הקיבוצניקים חששו שאכלוס העיר ידרוש מהם הקצאת קרקעות עבורה, והדבר יבוא על חשבון הפיתוח החקלאי של העמק. בעקבות טענותיהם כבר החלו ראשי אגף התכנון הממשלתי לתכנן את העיירה המרכזית של האזור במקום אחר, בקרבת הכפר הערבי הנטוש מורסס, אך העולים הרבים שכבר התגוררו בדירות הנטושות של העיר הערבית ביסאן אילצו את המדינה לקבוע שהיא תהפוך לעיר היהודית בית־שאן.
גם החלטה זו לא שינתה את סירובה של ההתיישבות הוותיקה באזור לוותר על קרקעות חקלאיות לטובת פיתוח העיר. התנהלות זו מנעה את ביסוסם הכלכלי של העולים, ואילצה אותם לעבוד כשכירי יום בשדות של היישובים הוותיקים. המחסור בתעסוקה והיעדר האפשרויות לקידום מקצועי גרמו למבוססים מתושבי בית־שאן לעזוב אותה. לעומת בית־שאן, שפר גורלה של אשקלון שבסביבתה לא היו יישובים חקלאיים ותיקים, והיא זכתה להקצאה נדיבה של קרקעות לפיתוח. כיום, לאחר שבעה עשורים, היא מאוכלסת בכ־140 אלף איש, בעוד בית־שאן נותרה עיירה שבה מתגוררים כ־20 אלף איש בלבד.
סיפורן של בית־שאן ואשקלון מלמד שהעוול שנעשה בתחום חלוקת הקרקעות היה כפול. לא רק שעיירות פיתוח כדוגמת בית־שאן קופחו בשטחים שבעבר שימשו רק לחקלאות והיום משמשים את בעליהם גם למטרות מסחריות, אלא שחלוקת הקרקעות הבעייתית אף הערימה קשיים על התפתחותן הפיזית והכלכלית.
הקיבוצים סביב בית־שאן ישמחו למחוק את הפרק ההיסטורי הזה, שבו הם בלמו את התפתחות העיר שלצידם. לטענתם, מוטב להניח בצד את משקעי העבר בין עיירות הפיתוח לקיבוצים ולמצוא את הדרך ליצירת מרקם חיים משותף. יש הרבה צדק בגישה הזו. אם רוצים להגיע לפשרה מקובלת בסוגיית הגישה לנחל האסי ולרפא את היחסים בין הקיבוצניקים לתושבי העיירה, יהיה זה בעייתי מאוד להגיע לשולחן הדיונים עם פנקסי חשבונות משנות החמישים. מצד שני, בדיוק באותה מידה גם אי־אפשר לנופף בדיון הזה, שמתקיים בשנת 2020, בדפי ההיסטוריה של שנות השלושים.
