לא מזמן הייתי צריך להגיע לכרמיאל. אני גר בהר הנגב, וכרמיאל היא על גבול הגליל העליון. פעם זה היה חתיכת סיפור, היום פחות. האפשרות הראשונה הייתה לקחת רכב, והודות לכביש 6 להגיע תוך שעתיים וחצי בלבד מירוחם לכרמיאל. אבל שעתיים וחצי של נהיגה, שהופכות לחמש בדרך חזרה, עלולות לעייף. בנוסף, יותר מ־500 קילומטרים הלוך־חזור זו גם הוצאה לא קטנה על דלק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם עלינו להיכנע לדרישות חמאס בתמורה לשקט בדרום?
– חיי עולם: התורה זורקת בנו נשמה חדשה
– "היהודים באים": מה כל כך מצחיק בביזוי הדת והמסורת?
במקום זה עליתי על אוטובוס מירוחם לבאר־שבע, ומשם ברכבת ישירה לכרמיאל. בשעה תשע וחצי בבוקר הגעתי ליעד, רגוע ורענן אחרי שלוש שעות נסיעה באותו קרון, ללא צורך בהחלפת רכבת. במהלך הנסיעה שנוצלה לעבודה במחשב, קריאה ומנוחה, חלפו בחלוני מרחבי הנגב, ערי גוש דן, חופי מפרץ חיפה ונופי הגליל. מחיר הנסיעה ליום כזה, הלוך־חזור מדרום לצפון, כולל נסיעה באוטובוסים לרכבת וממנה, מסתכם ב־60 שקלים בלבד, כשמשלמים על כרטיס חופשי יומי.
ואגב, הנסיעה ברכבת מאז חזרתה לפעילות לפני כחודשיים הפכה לנוחה יותר. הקורונה הבריחה מהרכבת נוסעים רבים, הקרונות מדוללים יותר ויש שפע של מקומות ישיבה פנויים. בהתאם לכך, הסיכון להידבק בנגיף אינו גבוה במיוחד, מכיוון שאין עומס של נוסעים – לא בתחנות, לא ברציפים ולא בנסיעה עצמה. גם הדרישה החדשה בעקבות הקורונה להנפיק שובר כניסה לרכבת לפני כל נסיעה, איננה מציקה במיוחד. מדובר בתהליך קצרצר ויעיל שניתן לעשות בטלפון הנייד, ובחלק מהתחנות גם בכניסה לתחנה. בכל רכבת מותרת כרגע נסיעה של עד 500 איש, ומספר הנוסעים המועט כרגע ברכבות אינו מותיר חשש שלא יישאר מקום.
אם נניח לרגע את סוגיית הקורונה בצד, לטווח הארוך הציבור הישראלי חייב לתת סיכוי לתחבורה הציבורית. גם סלילת עוד כבישים מהירים, הוספת נתיבים ועידוד נסיעה שיתופית לא יצליחו לתת מענה מלא לעלייה המתמשכת במספר הרכבים הפרטיים על הכביש. נכון, יש עוד הרבה מה לשפר בתחבורה הציבורית שלנו, אבל חלק מהשינוי יבוא רק אם הציבור ישתחרר מהרגליו, וינסה יותר את האוטובוסים והרכבות. ככל שאוכלוסייה מבוססת יותר, מודעת יותר לזכויותיה ותובענית יותר, תהיה פלח משמעותי מנוסעי התחבורה הציבורית, כך גם יגברו הלחצים והדרישות להשקיע בשיפורה, לטובת העתיד של כולנו.
