אמלק, עבור
הייתם מצפים אולי שצייצני ישראל ישתפו את התובנות שלהם השבוע על ההבדל בין תקציב שנתי או דו שנתי. אולי חשבתם שיעסקו בבחירות המתקרבות, בנתונים של תחלואת הקורונה או שאחוזי האבטלה יקפיצו אותם מהמקום. אז תנו לי להפתיע אתכם. הנושאים העיקריים שהעסיקו את הפיד השבוע היו לגמרי מתחום הפנאי: המריבה על נחל האסי, והוויכוח על המערכונים של "היהודים באים". ואם יש להם זמן לטייל ולראות טלוויזיה כנראה שהמצב לא כל כך גרוע.
הפעם, אני אחסוך לכם את הציוצים. קבלו אמלוק של הויכוחים, ואת עיקרי הטיעונים:
נחל האסי: "זה משאב טבע. הקיבוצניקים האשכנזים והעשירים גזלו את הנחל ועכשיו הם כאילו עושים טובה בפשרה שהושגה". ומנגד: "אנחנו היינו פה במשך עשרות שנים והפרחנו את השממה. זה שני מטר מהבית שלנו. לא הגיוני שזה יהפוך לשמורת טבע ושכל מי שרוצה להיכנס ייכנס".
"היהודים באים": "ביזוי של קודשי ישראל ועוד מכסף ציבורי. למה הצבועים האלה לא עושים מערכונים על להט"ב ועל בית המשפט העליון?" ומנגד: "חופש הביטוי והאמנות. דווקא למדנו המון תנ"ך והיסטוריה מהמערכונים. אנחנו מממנים את הרבנות הראשית והיא מבזה אותנו".
זהו. וככה זה היה מרוח על פני אלפי ציוצים נזעמים. זה נותן את השנקל שלו, וזה את הארבע דרכמות שלו על הנושא. זה כותב "דעה לא פופולארית" למרות שאלפים כתבו אותה לפניו, וזה עונה לו ב"דעה מאוד פופולרית" כי גם את הדעה הזו כתבו כבר לפניו. בקיצור, יש לכם מזל שאני פה ומוכן לבזבז את הזמן שלי בשבילכם כדי שתוכלו לבזבז את הזמן שלכם ברשתות חברתיות אחרות (בואו, זה לא שמצאתם תרופה לקורונה, בזמן שחסכתי לכם).
השתגעתם?! שלום עם אויבים?!
נושא אחד שהטריף את הפיד, והפעם בצדק, היה ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות. בהתחלה זה היה משעשע שהפוזיציות התחלפו. הימין, התבאס מהתפוגגות חלום הריבונות (כלומר אלו שהאמינו שזה אשכרה יקרה):
ולשמאל הייתה חגיגה כפולה: גם הסכם שלום (חכו, הטוויסט יגיע בהמשך הטור) וגם שמחה לאידו של הימין על התפוגגות חלום הריבונות:
חוגגים את נירמול היחסים עם האמירויות pic.twitter.com/XxF7nMOIF2
— Buzz Lightyear נסיך האמירויות (@MatanAlcalay) August 13, 2020
מתקן את עצמי. גם בימין הייתה שמחה, של אלו שכבר מזמן לא האמינו ביכולת או ברצון של נתניהו להחיל ריבונות:
כאמור, עם ההודעה על ההסכם המתקרב, התגברו בשמאל לכמה רגעים על התיעוב לראש הממשלה, והחמיאו לו מכל הלב.
אם אמנון אברמוביץ' מברך את נתניהו מהכיוון השמאלי,
אפשר כבר לסגור לו את התיקים, לא?… pic.twitter.com/JEXdPZFX10— Sari Rot (@sari_rot) August 13, 2020
זווית מעניינת לפרגונים האלה, מגיעה דווקא מצידם של אנשי הבית היהודי. כבר זמן שאוהדי ביבי רואים בכל פרגון של אנשי תקשורת מהשמאל לבנט, הוכחה לכך שזה האחרון חתך שמאלה או שהם בונים עליו שהוא יפיל את נתניהו. בכל פעם שבנט מקבל מחמאה צומחים לביביסטים עוד כמה ציוצים.
אז מה יגידו כשברק רביד ואמנון אברמוביץ' מחמיאים לנתניהו הימני, החזק והחכם מכל אדם? בעיה.
בכלל, גם בימין וגם בשמאל יש גישה מאוד מקצוענית ורציונלית לבחינה של עובדות ומציאות: אם מי שאני אוהב ומעריך אומר משהו סימן שזה נכון. אם מישהו ששנוא עלי אומר משהו, סימן שזו טעות.
הנה יאיר נתניהו, מוכיח על פי שיטת המחקר המדעית הזו למה ההסכם עם איחוד האמירויות הוא צעד חשוב:
הבעיה היא כשהמגיבים מקשים עליו מצייצנים אחרים הג'וניור לא מחבב, בלשון המעטה:
האם אברמוביץ' היה ציני ועהפעיל פסיכולוגיה בגרוש? אתם מוזמנים לצפות ולהחליט בעצמכם. עוד מישהו שעד עכשיו לא הצלחתי (באמת) להחליט את רצינות כוונותיו הוא ח"כ לשעבר ממרצ, מוסי רז. לא רק שרז בירך את נתניהו על ההישג אלא אפילו נתן את הקרדיט לשר החוץ, שעל פי הפרסומים כמעט והתעדכן על ההסכם מהפרשנים בטלוויזיה:
ואם כבר מחלקים קרדיטים לשר החוץ, למה שגם עיתון ישראלי לא יקח קרדיט על המהלך? (וזו בוודאות לא בדיחה)
אבל לאט לאט עם חגיגות היציאה מהפוזיציה. זמן קצר לאחר מכן חזר כל צד לעמדות הבסיס. בשמאל פתאום נזכרו שגם כשיש הסכם שלום, וזה מאוד חגיגי ומשמח, צריך לשאול שאלות, להקשות, לברר, לוודא שתהליך קבלת ההחלטות היה נכון, מה הובטח בתמורה, האם הם יקבלו נשק ובכלל שכל הערבים האלה מסוכנים ולא דמוקרטים. זה ממש בעייתי ככה פתאום לסמוך עליהם, אולי הם יפנו את הנשק הזה נגדנו? מה זו ההפקרות הזו. נכון שאנחנו המצאנו את הסיסמה "שלום עושים עם אויבים" אבל התכוונו לאויבים שאנחנו חתמנו איתם, לא נתניהו. חבל שבחתימות על הסכם אוסלו לא היה להם טוויטר כדי לשאול את כל השאלות האלה.
לימין, ברוך השם, אין זיכרון קצר:
לאבי סגל, הייתה גם הצעה לעתיד:
ולסיום, דיון קצר שמתמצת הרבה בין עורך מעריב, דורון כהן, והפרשן הבכיר במעריב, בן כספית:
אם אתה לא כאן
יש סרטונים ועובדות שלא תראו בשום מקום אחר. ערוצי החדשות לא יעקבו אחריהם ובעיתון לא תראו כותרות בנושא, אבל כדאי שתכירו.
כך למשל ח"כ לשעבר, עומר בר לב. היה מפקד סיירת מטכ"ל, אל"מ במיל', מקים חברת איתוראן. אחרי קדנציה בכנסת הוא מבלה את זמנו בהפגנות בבלפור. מראה משובב.
ח״כ לשעבר עומר בר לב מעביר את זמנו הלילה בהפגנה בבלפור pic.twitter.com/1BxxtvwHGU
— ישכר זלמנוביץ isachr zalmanovitz (@zalmanovitz) August 15, 2020
או למשל חבר הכנסת גם היום, עופר שלח. אחד האנשים החזקים ביש עתיד, ועד לא מזמן – שימו לב – יו"ר ועדת הקורונה. בוודאי תצפו שלפחות ישמור על הנחיות משרד הבריאות. הנה גם הוא כחבר אופוזיציה נלהב בהפגנות:
היה יו״ר ועדת קורונה הבחור לא?
— Jan-M משה ג'אן (@j_moshe) August 16, 2020
והנה תעלומה שהופיעה ברשת לכמה דקות, אבל תהיו בטוחים שהיא עוד תצוץ במערכות הבאות. מו"ל ומנכ"ל הוצאת "ידיעות ספרים" צייץ את הציוץ הבא:
זה באמת נראה לא תקין שהמפכ"ל יוציא את ספרו לאור בהוצאה ששייכת לנוני מוזס, החשוד בתיק 2000. על גבי הציוץ הזה תרם ג'וש בריינר מהארץ את המידע הבא:
לא חטאנו לפנייך, תתקדמי
כבר נכתב פה לא פעם על הסגנון הייחודי של ההתנצלויות בטוויטר. אז לכבוד חודש אלול, הנה מקרה מיוחד של מישהי שלא הצליחה לעבור את השלב הראשון בבקשת סליחה: הכרה בחטא.
סיפור האונס המזעזע באילת, איך לא, הצליח להפוך שוב לעניין של ימין ושמאל. בשבוע שעבר חברי כנסת מהליכוד דרשו מארגוני הנשים והח"כים מהשמאל, לגנות את השלטים והמיצגים המבזים והמשפילים נגד רעיית ראש הממשלה שטענה בריאיון: "אני בפירוש מרגישה שעברתי אלימות מינית". השבוע צייצה אמילי מואטי, ממפלגת העבודה את הציוץ הבא:
אלא מה, מסתבר ששעתיים לפני הציוץ הזה ח"כ אוסנת מארק צייצה גם צייצה על העניין הזה:
מה עושה אדם נורמלי אחרי שתגובות רבות מראות לו צילום מסך של הציוץ של מארק? מוחק ומתנצל. נכון? הצחקתם.
טוב, תגידו, בטח ניסתה לפחות להיות מנומסת יותר אחרי הפאדיחה. הצחקתם שוב.
אבל יש גם דוגמאות אחרות. באתר ספורט5 נכתבה כותרת רעה שניסתה להצחיק אולי, אבל יצאה רע מאוד.
ולמי שלא מבין את ההקשר: עומר אצילי נחקר לפני כחודשיים, יחד עם חברו לקבוצה דור מיכה, כחשוד בקיום יחסי מין עם שתי קטינות בנות 15. עורך האתר, אורי דגון, צייץ זמן קצר אחר כך:
גם העורך שנתן את הכותרת, חשף את עצמו וכתב:
בלי תירוצים. בלי התקרבנות. בלי להאשים אחרים. בלי לבקש רחמים בגלל הקורונה. כך צריך.
משהו קטן וטוב
שרשור הציוצים הזה משלב בין לומדי הדף היומי ובחורי הישיבות לבין הצייצנים בטוויטר. קהל יעד שלא בטוח עד כמה הוא רחב מספיק. ובכל זאת, קבלו את התרגום הארמי לז'רגון הטוויטרי:
